להקת מוניקה סקס חוזרת עם ״כישוף נגדי״, שיר חד, קצבי ומלא מתח פנימי. יהלי סובול כותב כאן על חושך עירוני, ניתוק ועמידה עיקשת. שוזין עוטף את המילים בגרוב פאנקי, צפוף ומפתיע. הלהקה נשמעת משוחררת, אך הטקסט שומר חרדה ממשית מתחת לפני השטח.
כישוף בתוך העיר
סובול פותח מול מאה קומות של חושך, אך מסרב להיעלם. הוא עדיין רואה, עדיין שומע, ועדיין מחפש תנועה בתוך הסגר. הריקוד המשונה הופך כאן לתגובה אנושית מול מציאות חונקת. גם העמידה על רגל אחת מרמזת על יציבות מדומה. הדובר כמעט נופל, אבל ממשיך להתקדם כלפי מעלה.
השכונה מגדלת ילד, והעולם מגדיל את תחושת הבדידות. הכסף שובר חלומות, והחינוך מתעלם מהכוחות שמעצבים מציאות. השטן נכנס למגרש, בועט באוויר, וכובש את הרשת. זהו דימוי ספורטיבי, אך גם תיאור אירוני של כוח מנצח. סובול מצייר מערכת מלוטשת, מהירה וחסרת רחמים.
החלום מקבל נשק
בבית השני התקווה כבר מקבלת צורה מסוכנת יותר. החלום המשונה הופך לחצי אוטומט, ולכן גם לאיום. מציאות הביטחון מחלחלת לשפה, לרחוב ולדמיון הפרטי. הגדרות החיות ממשיכות לצמוח, ומרחיבות את תחושת המצור. בתוך המרחב הזה, האהבות מתפזרות והזמן מרחיק אותן.
הפזמון מחפש כישוף נגדי, ולא מציע פתרון פוליטי מסודר. הוא מבקש התעוררות, כמעט כמו לחש נגד קהות. הכישוף איננו בריחה, אלא ניסיון לשבור שליטה פנימית. הקול הפרטי רוצה לשוב לחיים, למרות מנגנוני החושך.
גרוב שנולד מזיכרון
לפני הופעה בשוני, סובול השמיע את השיר לחברי הלהקה. אבן צור נזכר בתקליטי הפאנק שאביו ניגן בילדותו. רוט חזר לישיבות ההאזנה לפאנקדליק ולפרלמנט. אפרתי שמע בעיבוד עולם קולנועי שמזכיר את טרנטינו. שוזין אסף את ההשפעות והפך אותן למעטפת אחת. יהלי סובול כתב, הלחין, שר וניגן בגיטרה. שוזין הפיק מוזיקלית ועיבד יחד עם מוניקה סקס. על הניהול האמנותי ניצב שחר אבן צור.
ממשיכים אל הבמות
בחודשים הקרובים תציג הלהקה את השיר בכמה במות פתוחות. בשלושים ואחד ביולי היא תופיע במצוקי דרגות. בשישה באוגוסט היא תגיע לבית גוברין עם היהודים. בחמישה עשר באוגוסט היא תחזור לשוני למופע שקיעה. בעשרים ושניים באוגוסט היא תארח את מאור כהן באמפי תל אביב.
״כישוף נגדי״ מציג מוניקה סקס דרוכה, סקרנית ומחוברת לזמן. הלהקה בונה כאן חיבור מדויק בין גוף רוקד לתודעה מודאגת. החושך עולה לגובה, אך הקול ממשיך לטפס נגדו. לפעמים זה כל הכישוף שנשאר לנו.
