יש מחזות שנשארים בני תקופתם. אחרים מצליחים לחצות עשורים ולהישמע כאילו נכתבו אתמול. "הלוויה חורפית" של חנוך לוין שייכת לקבוצה המצומצמת הזאת. כמעט חמישה עשורים חלפו מאז נכתב והועלה לראשונה, אולם נדמה שהזמן רק העמיק את משמעותו. מלחמות באות והולכות. מציאות משתנה ללא הרף. בני אדם ממשיכים להתאהב, להתחתן, להקים משפחות ולהיאחז בחיים. גם המוות ממשיך לעשות את שלו. דווקא במקום הזה פוגש המחזה את הקהל של ימינו.
"הלוויה חורפית" נחשבת לאחת מפסגות יצירתו של לוין. הוא אינו מציג כאן טרגדיה במובנה המקובל. הוא בורא קומדיה אבסורדית, המצחיקה את הקהל פעם אחר פעם. אלא שכל פרץ צחוק מסתיים בתחושת אי נוחות. מאחורי ההומור מסתתרת שאלה שכל אדם נאלץ להתמודד עמה בשלב כזה או אחר.
מי בכלל רוצה לדעת
כבר בדקות הראשונות מניח לוין את לב המחזה על הבמה. אלטה, אישה מבוגרת היודעת כי קיצה קרב, אינה חוששת מן המוות. השאלה המטרידה אותה פשוטה בהרבה. מי ילווה אותה בדרכה האחרונה. מי בכלל יגיע להלוויה שלה.
אלא שמיד מגיעה השאלה השנייה. אולי הכואבת מכולן. אם בני המשפחה יקבלו את הידיעה על מותה, הם ייאלצו לדחות את חתונתה של ולווציה, שלה ציפו שנים ארוכות. כאן טמונה גאונותו של לוין. זהו אינו מחזה על משפחה המסרבת להגיע להלוויה. זהו מחזה על משפחה המסרבת לקבל את הידיעה שיש הלוויה.
כל עוד איש לא מסר את הבשורה באופן רשמי, אפשר להמשיך להתכונן לחתונה. אפשר להעמיד פנים שהחיים נמשכים כסדרם. לצ'ק, בנה של אלטה, יוצא למסע שמטרתו אחת. למסור את ההודעה. בני המשפחה עושים הכול כדי לא לשמוע אותה. מכאן מתפתח מרדף אבסורדי, שהופך בהדרגה למשל חד על טבע האדם.
לוין אינו שופט את הדמויות שלו. הוא גם אינו לועג להן. הוא מביט בהן בחמלה. כולן מבקשות להמשיך לחיות. כולן נאחזות בשמחה הקטנה שעוד נותרה להן. אף אחת מהן אינה רוצה שהמוות יכתיב את סדר יומה.
לוין פוגש את המציאות
הבמאי מתן אמסלם ניגש אל המחזה מתוך תחושה שהוא לא איבד דבר מעוצמתו. להפך. הוא מספר כיצד שב וקרא את מחזותיו של לוין וגילה שהם נשמעים היום חדים אפילו יותר. לדבריו, הגבול בין הבמה לבין המציאות היטשטש. הטקסטים כבר אינם רק אלגוריה. הם משקפים את החיים עצמם.
זוהי גם נקודת המוצא של ההפקה החדשה. אמסלם אינו מנסה לעדכן את לוין. הוא אינו מוסיף אמירות חיצוניות ואינו מאלץ את המחזה לדבר בשפה שאינה שלו. הוא מעניק לטקסט מרחב לנשום. התוצאה מכבדת את המחזאי, אך גם מעניקה למחזה משמעות חדשה.
הפרשנות שלו מתמקדת פחות במוות ויותר בחיים. הדמויות אינן בורחות מן ההלוויה. הן נאחזות בכל כוחן במה שמסמל המשך. אהבה. חתונה. משפחה. עתיד. דווקא משום כך המוות נוכח בכל רגע.
האולם הופך לחלק מן המחזה
עוד לפני שנשמעת המילה הראשונה ברור שהקהל עומד לחוות ערב שונה. אולם 1 של הקאמרי שומר על המבנה שנבנה עבור המחזמר "קברט". הבמה המסורתית מפנה את מקומה לזירה עגולה במרכז האולם. חלק מן המושבים מקיפים אותה מכל עבר. ההחלטה להותיר את המבנה מתבררת כבחירה בימתית מוצלחת במיוחד.
הזירה אינה רק אלמנט עיצובי. היא הופכת לדימוי מרכזי במחזה. הדמויות נעות שוב ושוב במעגל. הן רודפות זו אחר זו, הן שבות אל אותה נקודה והן מנסות להימלט מן הבשורה, אך אינן מצליחות לצאת מן המעגל. גם הקהל חדל להיות משקיף מן הצד. הוא יושב כמעט בתוך ההתרחשות והופך לשותף למסע.
מעל הזירה תלוי מסך וידאו עגול, שהזכיר לי את מסכי הענק המזוהים עם מופעי פינק פלויד. גם כאן הוא אינו משמש קישוט בלבד. הוא מרחיב את גבולות הבמה ומוסיף רובד דרמטי נוסף.
דן שפירא, המגלם את מלאך המוות, מפעיל את מערכת הווידאו כחלק בלתי נפרד מן ההצגה. כבר בפתיחה נראים תקריבים של לצ'ק כשהוא דופק על דלתות קרוביו. נקודת המבט מזכירה הצצה דרך עינית דלת. לפתע גם הצופה מוצא את עצמו מאחורי הדלת. האם לפתוח, האם לשמוע, האם להודות שהמוות כבר הגיע.
השימוש בווידאו מדויק ומאופק. הוא מקרב את הצופה אל הדמויות, אך לעולם אינו משתלט עליהן. הוא מחזק את תחושת הרדיפה, מבלי להסיט את מרכז הכובד מן הטקסט של לוין.
צבע, גוף ואבסורד
מי שמכיר את מחזותיו של חנוך לוין מצפה לפגוש גם את הגרוטסקה המזוהה עמו. בהפקה הזאת בוחר מתן אמסלם בדרך שונה. במקום להעמיס על הדמויות איפור כבד או עיוותים חיצוניים, הוא מעניק משקל רב יותר לשפה החזותית.
ערן עצמון בנה תפאורה מאופקת ונקייה. היא משרתת את ההתרחשות ואינה מתחרה בה. מרינה שרויקו הלבישה את הדמויות בגוני שחור, אפור וכסף. הצבעים יוצרים תחושת קדרות מתמשכת. גם ברגעי השמחה מרחף באוויר צלו של המוות.
דווקא על הרקע הזה בולטת כל חריגה מן הכללים. החתן המיועד מופיע במכנסי ספורט קצרים. הוא מתהלך בגאוות טווס, כשהזקפה הבולטת שלו מעוררת שוב ושוב פרצי צחוק באולם. אצל לוין אין גימיקים. גם הרגע הזה משרת רעיון ברור. מול ההלוויה ניצב הגוף החי. מול המוות ניצבים המיניות, התשוקה והפריון. החיים מסרבים להיכנע.
לקראת הסיום משנה הבמה את פניה. גוני השחור והאפור נעלמים. האנסמבל כולו מופיע בלבוש אדום. המעבר החד מטלטל את העין ומעניק לסיום משמעות נוספת. האדום עשוי לסמל אהבה. הוא עשוי לסמל חיים. הוא מזכיר גם את צבעו של הדם. אמסלם אינו כופה פרשנות. הוא מותיר אותה בידי הצופה.
המוזיקה מנהלת דיאלוג עם הבמה
למוזיקה תפקיד משמעותי בהפקה. גל לב, מהמלחינים הבולטים הפועלים כיום בתיאטרון ובקולנוע הישראלי, אינו מסתפק בליווי מוזיקלי. הוא בונה שכבה דרמטית נוספת, הנעה במקביל לטקסט.
לאורך ההצגה משתלבים שירים בינלאומיים מוכרים. חלקם נשמעים כמעט במתכונתם המקורית. אחרים עוברים עיבוד חדש. כל בחירה מוזיקלית מלווה את הסצנה ומעניקה לה פרשנות נוספת. לעיתים היא מרככת את הרגע, לעיתים היא מחדדת את האירוניה. לעיתים היא מגדילה את הכאב.
השירים אינם עוצרים את העלילה. הם ממשיכים אותה. הם מחברים בין סצנות ומעצבים את קצב ההתרחשות. זוהי בחירה חכמה, ההופכת את המוזיקה לחלק בלתי נפרד מן השפה הבימתית.
השיא מגיע בדקות האחרונות. דן שפירא מבצע את Dance Me to the End of Love של לאונרד כהן. השיר, שנכתב בהשראת סיפורם של אסירי מחנות ההשמדה שניגנו בדרכם אל מותם, מקבל כאן משמעות חדשה. הוא אינו נשמע עוד כשיר אהבה בלבד. הוא הופך לשירת פרידה. לריקוד האחרון של האדם מול גורלו.
השחקנים מפיחים חיים בדמויות
"הלוויה חורפית" נשענת על עבודת אנסמבל. כל אחד מן השחקנים מוסיף לבנה נוספת לעולמו של לוין. איש מהם אינו מבקש לגנוב את מרכז הבמה. כולם פועלים למען הסיפור.
רבקה מיכאלי מניחה את היסודות
רבקה מיכאלי פותחת את ההצגה בדמותה של אלטה. הופעתה קצרה יחסית, אך חשיבותה עצומה. כבר במשפטים הראשונים היא מציבה את השאלה המלווה את המחזה כולו. לא כיצד אמות, אלא מי יבוא ללוות אותי. עצם כניסתה לבמה מתקבלת במחיאות כפיים ממושכות. הקהל מקבל אותה באהבה, והיא משיבה במשחק מדויק, מאופק ונוגע ללב.
בהמשך שבה מיכאלי אל הבמה בדמות נזיר טיבטי, המספר כי הוא מתקיים ארבעים שנה מאוויר בלבד. המעבר החד בין שתי הדמויות מדגיש את האבסורד שמאפיין את עולמו של לוין. הוא גם ממחיש את יכולתה של מיכאלי לנוע בטבעיות בין ריאליזם, קומדיה ופילוסופיה.
בין היסוס לוודאות
דרור קרן מגיש דמות אנושית ושברירית בדמותו של רשס, אבי הכלה. הוא אדם עלוב, הססן וחסר ביטחון. מתקשה לקבל החלטות. נסחף אחרי הסובבים אותו ומעדיף להאמין שהבעיות ייפתרו מעצמן. קרן נמנע מהגזמה. הוא בונה דמות שאפשר לפגוש בכל משפחה. דווקא החולשה שלה מעוררת הזדהות.
מולו ניצב דן שפירא בדמות מלאך המוות. אם רשס מייצג את האדם המבולבל, מלאך המוות מייצג ודאות מוחלטת. הוא יודע בדיוק לשם מה הגיע, הוא אינו מרים את קולו והוא אינו מאיים. די בנוכחותו כדי להזכיר שכל הדמויות צועדות אל אותו יעד.
רגעי השיא של מלאך המוות
אחד הרגעים החזקים בהצגה מגיע כאשר מלאך המוות אוסף את נשמות המתים. אצל לוין גם הרגע הזה עטוף בהומור שחור. הנשמה אינה עוזבת את הגוף באור מסנוור או במנגינה שמימית. היא משתחררת כנפיחה. האולם מתגלגל מצחוק. באותו רגע בדיוק מצליח לוין להנחית את אחת האמירות החריפות ביותר שלו. האדם, על כל יומרותיו, אינו אלא יצור שברירי, מגוחך וחולף.
הנשים שמחזיקות את המשפחה
אולה שור סלקטר מעניקה לשרציה נוכחות בימתית חדה ואנרגטית. רוני נתנאל מעצבת את ולווציה כמרכז השקט של הסערה המשפחתית. איה גרניט שבא משלימה את התמונה בדמותה של ציצקיבא, אמו של החתן, המבקשת להיאחז ברגע המאושר למרות העננה המרחפת מעליו. יחד הן יוצרות ציר נשי משמעותי, המאזן בין ההומור, הדרמה והאבסורד, וממחישות כיצד חנוך לוין מציב את החיים במרכז, גם כאשר המוות כבר עומד בפתח.
שפירא חותם את הערב בביצוע עוצמתי של שירו של לאונרד כהן. זהו רגע המזקק את ההצגה כולה. הצחוק מפנה מקום לשקט. הבמה מתרוקנת. המילים האחרונות ממשיכות להדהד גם לאחר שהאורות נדלקים.
סוף פסוק
מתן אמסלם לא ביקש להמציא מחדש את "הלוויה חורפית". הוא ביקש להקשיב לה. הבחירה הזאת הופכת ליתרונה הגדול של ההפקה. היא מכבדת את הטקסט של חנוך לוין, אך גם מעניקה לו שפה בימתית עדכנית, הנשענת על חלל יוצא דופן, מוזיקה מדויקת, עיצוב מוקפד ואנסמבל מגובש.
כמעט חמישים שנה לאחר שנכתב, המחזה אינו עוסק רק במוות. הוא עוסק בדרך שבה בני אדם נאחזים בחיים, הוא עוסק בפחד מן הידיעה, לא פחות מאשר בפחד מן הסוף. הוא מזכיר שהמוות אינו ממתין רק בסיום הדרך והוא נוכח גם ברגעי השמחה הגדולים ביותר.
יצאתי מן האולם עם מחשבה אחת שליוותה אותי לכל אורך הדרך הביתה. חנוך לוין לא שאל מי ימות. הוא שאל מי יהיה מוכן לעצור לרגע, להביט באמת בעיניים ולהודות שהמוות הוא חלק בלתי נפרד מן החיים. זאת אולי הסיבה ש"הלוויה חורפית" ממשיכה לרגש, להצחיק ולהכאיב גם היום.
קרדיטים
מאחורי ההפקה עומד צוות יוצרים מנוסה, שהצליח להעניק לטקסט של חנוך לוין פרשנות בימתית רעננה מבלי לפגוע ברוחו המקורית. מתן אמסלם חתום על הבימוי, ערן עצמון על עיצוב התפאורה, מרינה שרויקו על התלבושות, גל לב על המוזיקה, תום וינברגר על התנועה, וכאן ראוי לציין כי היא מנצלת היטב את המבנה המעגלי של הבמה. הדמויות אינן רק נעות בחלל. הן מקיפות זו את זו, שבות שוב ושוב לאותה נקודה ומדגישות את תחושת המרדף ואת המעגליות שעליה נשען המחזה כולו.
עמרי רוזי על הווידאו, אורי רובינשטיין על עיצוב התאורה וישי חממי על עיצוב הסאונד. יותם ויצמן שימש עוזר במאי. על הבמה מתייצב אנסמבל רחב הכולל את דרור קרן, רבקה מיכאלי, אולה שור סלקטר, ערן מור, רוני נתנאל, אלון סנדלר, איה גרניט שבא, שמחה ברבירו, תום חודורוב, נדב אסולין, דודו ניב, דן שפירא ושקד זנדני. יחד הם יוצרים מארג תיאטרלי מגובש, שבו כל דמות וכל פרט משרתים את עולמו האבסורדי, המצחיק והכואב של חנוך לוין.
המחזה ממשיך לרוץ מעל בימת התיאטרטן הקאמרי, כאן מועדים וכרטיסים.
