יש מחזות זמר שמזוהים עם שיר כזה או אחר. יש כאלה שמזוהים עם כוכבת. ויש את קברט. יצירה שמזוהה עם תקופה שלמה, עם אסתטיקה, עם חרדה היסטורית שמבעבעת מתחת לפני השטח. עכשיו היא נוחתת שוב על בימת הקאמרי ומבקשת מאיתנו להביט פנימה.
המחזמר עלה לראשונה בברודווי בשנת 1966. את המוזיקה כתב ג'ון קאנדר ואת המילים פרד אב, בהשראת סיפוריו של כריסטופר אישרווד. העלילה מתרחשת בברלין של ראשית שנות השלושים. מועדון הקיט קט קלאב פועל בשיא תפארתו בזמן שהמציאות הפוליטית בחוץ הולכת ומקצינה.
מה הסיפור?
עלילת המחזמר מתרחשת בברלין של תחילת שנות השלושים, רגע לפני עליית הנאצים לשלטון, ומתרכזת במועדון הקיט קאט קלאב שבו מנחה כריזמטי מוביל מופע נוצץ שמסתיר מציאות מתפוררת. במרכז העלילה עומד סיפור אהבתם השברירי של הסופר האמריקאי קליפורד בראדשו וזמרת המועדון סאלי בולס, שמנסים להיאחז בחיים של חופש, תשוקה ואשליה בזמן שהעולם סביבם מקצין ומתערער. לצד סיפורם נרקם גם קשר עדין בין בעלת הבית פראוליין שניידר לסוחר היהודי הר שולץ, קשר שנשבר תחת לחץ האנטישמיות הגוברת. הנרטיב מציב מראה מטרידה בין הבמה לחיים, בין בידור למציאות פוליטית אפלה, ומראה כיצד חברה שמעדיפה לעצום עיניים מול סימני האזהרה עלולה להיסחף אל תהום.
או לייזה
בשנת 1972 עיבד בוב פוסי את המחזמר לקולנוע עם לייזה מינלי בתפקיד סאלי בולס. הסרט הפך לאבן דרך והטיל צל ארוך על כל גרסה שבאה אחריו.
קברט בישראל לאורך השנים
ההפקה הישראלית הראשונה עלתה בשנת 1977 בהתיאטרון הקאמרי. בתחילת שנות התשעים שב המחזמר אל הקאמרי בהפקה מחודשת. בהמשך הועלה גם בתיאטרון חיפה ובהפקות נוספות. בכל פעם הוא קיבל פרשנות אחרת, אך שמר על הליבה.
ההפקה הנוכחית – שינוי מבני אמיתי
כאן כבר מדובר בקפיצת מדרגה. תצורת האולם הראשי משתנה מן היסוד. במה עגולה מוקמת במרכז. פודיום ייעודי מאכלס את הלהקה שמנגנת חי. המושבים מקיפים את ההתרחשות והקהל הופך לאורחים במועדון הקיט קט.
גם יושבי השורות הסטנדרטיות הם חלק מהמארג. בגלריה ובצידי האולם משולבות רקדניות כחלק מהסיטואציה הדרמטית. אין חיץ ברור בין במה לאולם. האולם כולו הוא המועדון.
שבע עשרה רקדנים ורקדניות ממלאים את החלל באנרגיה מתוחה ומדויקת. במרכז ניצבים רן דנקר, ליהי טולדנו, לאורה ריבלין, נדב נייטס, עמי ויינברג, כינרת לימוני, שהם שיינר, מתן און ימי וטל פרלמן.
את כל הכוכבים והרקדנים מלווה הרכב נגנים שעושה זאת בלייב, תענוג אמיתי.
כוכבים בשמי תל אביב
רן דנקר איננו רק מנחה שמוביל נמברים. הוא נוכחות שמרחפת מעל ההתרחשות. לעיתים מפתה, לעיתים אירוני, לעיתים שקט באופן כמעט מאיים. הוא משחק על הקו הדק שבין בידור מודע לעצמו לבין מבט שמבין את מה שמתרחש מחוץ למועדון. הוא לא מתאמץ להיות איקוני. הוא מדויק. והוא מחזיק את הציר הרעיוני של הערב.
ליהי טולדנו נושאת תפקיד טעון במיוחד. הצל של מינלי תמיד שם, אך טולדנו לא מנסה לחקות. היא בונה סאלי עכשווית יותר, עם פגיעות גלויה מתחת לשכבות הזוהר. היכולות הווקאליות שלה מרשימות, אך מה שמפתיע באמת הוא המעבר החד בין כוכבת נוצצת לבין אישה שמפחדת להישאר לבד. היא מצליחה לגרום לקהל להתאהב בדמות, ואז לראות את הסדק.
הסיפור עצמו זורם בקצב מדוד מתחנה לתחנה בהתאם למבנה המקורי. הבימוי של גלעד קמחי והתרגום של אלי ביזאווי משביחים את החייאת המחזמר ומטעינים אותו במשמעות עכשווית.
ואז מגיעה השכבה העמוקה יותר. סיפור עליית הנאציזם איננו רק רקע היסטורי. הנקודה היהודית צפה. האנמיות הציבורית בולטת. האורות האדומים מהבהבים. אי אפשר שלא לחשוב על העולם כיום. על שנאת יהודים שמרימה ראש. על דה לגיטימציה למדינת ישראל. על חברה שממשיכה לשיר בזמן שהקרקע זזה.
ואז, אחרי מחיאות הכפיים, אחרי האורות, אחרי הלהיטים והחיוכים, נשארת מחשבה אחת שלא מרפה. קברט מספר סיפור היסטורי, אבל הוא לא עוסק רק בעבר. הוא עוסק ברגע שבו חברה מתרגלת. מתרגלת לשפה חדשה. מתרגלת להדרה. מתרגלת לשנאה. מתרגלת להסביר לעצמה שזה זמני.
אי אפשר לשבת באולם ולראות את ברלין של תחילת המאה הקודמת מבלי לחשוב על העולם שמחוץ לדלתות התיאטרון. על עליית קולות קיצוניים. על שנאת יהודים שמקבלת במה. על דה לגיטימציה למדינת ישראל שמחלחלת לשיח הציבורי. קברט לא מטיף. הוא לא צועק. הוא פשוט מציב מראה.
ובתוך המועדון שבו המוזיקה נשמעת נהדר והאורות מסנוורים, עולה השאלה הפשוטה והלא נוחה. מי רואה את האותות בזמן. ומי מעדיף להמשיך לשיר.
דממה מוחלטת – גם מהטלפונים
עוד לפני שהצליל הראשון נשמע, התרחש רגע חריג בכניסה לאולם קאמרי 1. הצופים התבקשו להדביק מדבקה על עדשות המצלמה של הסמארטפונים שברשותם. לא בקשה מנומסת. לא המלצה. איסור מוחלט לצלם במהלך המופע. הובהר כי מי שימצא מצלם יוצא מיידית מהאולם והחומר יימחק. קשוח מאוד.
בדרך כלל, כנהוג בתחילת הצגות, נשמע קול קריין שמבקש להשתיק טלפונים ולא לצלם. לעיתים אף מציינים כי ניתן לצלם את ההשתחוויה ולשתף ברשתות החברתיות תוך תיוג התיאטרון. הפעם לא. דממה מוחלטת.
והסיבה איננה גחמה אמנותית. בהפקות מסוג זה, שבהן זכויות ההשמעה והביצוע של השירים והמוזיקה מצויות בידי חברה מסחרית בינלאומית, מחויב התיאטרון המקומי לעמוד בתנאי רישוי מחמירים במיוחד. הפרת הזכויות עלולה להוביל לפיצויים בסכומי עתק. התיאטרון חותם על התחייבות ברורה, והסיכון פשוט אינו משתלם.
ובינינו, כולנו מכירים את התופעה. רגע שיא. שיר אהוב. קטע מרגש. יד נשלחת לכיס. מסך נדלק. צילום קצר. הפעם לא רצו לקחת סיכון. וכך, באופן כמעט אירוני, דווקא בעידן שבו הכל מתועד ומשותף בזמן אמת, קברט ביקש מהקהל דבר אחד פשוט. להיות נוכח.
וכעת לקרדיטים, כי מגיע על אמת
תרגום – אלי ביז'וואי | בימוי – גלעד קחי | ניהול מוזיקלי – אמיר לקנר | כוריאוגרפיה – אביחי חכם
השחקנים – רן דנקר, חני פירסטנברג / ליהי טולדנו, נדב נייטס, לאורה ריבלין, עמי ויינברג, כינרת לימוני, שהם שיינר, מתן און ימי, טל פרלמן / רום צרניאק / נתנאל אוליבקוביץ / סער-רז פלינקר.
הלהקה – יובל אבירם, עופרי אגמון, תמיר גולן, ליה גיסין, מאיה גרונר, אורן הראל, דניאל חזן, רכס יצחקי, תמר כהנא, מאור לוי, נעם ליברמן, רותם מלר, מירית סולומון, עומרי סמסון, רועי עוזיאלי, קארין שניידר
הנגנים – רועי כהן / ליאור פארי – פסנתר וניצוח | אלון עזיזי / דניאל ספיר – קונטרבס | אסף דגן / שרון פטרובר – תופים | תומר רבינוביץ / ניצן צפרוני- בנג׳ו וגיטרה | אתי תבל – אקורדיון, קלידים וסאמפלר | עופר שפירא / קובי סלומון – קלרינט וסקסופון אלט | אייל אייזק / דין צור – קלרינט וסקסופון טנור | ינון פרץ / אלי פרמינגר – חצוצרה | מאיה לי רומן / לאה גדאייב – כינור | מתן ממן / דור אסף – טרומבון
החיים הם באמת קברט מן הסתם, כאן יש מידע על תאריכי ההצגותה באות והאפשרות לרכוש כרטיסים
