"היומן" על הבמה. דרמה מוזיקלית שמבקשת לרגש יותר מאשר לבדר

יש שאלה שמלווה אותי כמעט בכל פעם שתיאטרון ישראלי מעלה מחזה או מחזמר מחו"ל. מדוע להשקיע בהפקה מיובאת כאשר המחזאות הישראלית ממשיכה לייצר יצירות מקוריות. השאלה הזאת עלתה גם עם עלייתו של "היומן". אלא שככל שהערב מתקדם היא נדחקת מעט הצידה. הסיפור מצליח לסחוף. הדמויות מצליחות לגעת. הרגש מנצח את הספק.

"היומן" מבוסס על רב המכר של ניקולס ספארקס, שראה אור בשנת 1996 והפך בשנת 2004 לסרט קולנוע אהוב. בשנת 2024 עלה לראשונה כמחזמר בברודוויי. כעת הוא מגיע לישראל בהפקת תיאטרון חיפה. המחזה נכתב בידי רבקה ברונסטטר. את המוזיקה והפזמונים כתבה אינגריד מייקלסון. על הבימוי חתום משה קפטן. את התרגום לעברית יצר אלי ביז'אווי.

אמש הגענו עד העיר חיפה כדי לצפות בהצגת הפרמיירה החגיגית של המחזה בתיאטרון העירוני. חווייה.

אהבה שנאבקת בזיכרון

לכאורה מדובר בעוד סיפור אהבה גדול. בפועל זהו סיפור על הזיכרון של האהבה. העלילה נפתחת במוסד גריאטרי. שם שוהה אלי המבוגרת בגילומה של גילה אלמגור. מתמודדת עם מחלת האלצהיימר. לצידה נמצא נוח המבוגר בגילומו של דודו פישר. מדי יום הוא מקריא לה קטעים מתוך היומן שכתב. הוא נאחז בתקווה שהמילים יחזירו אליה את הזיכרונות שנמוגו.

מכאן יוצאת העלילה למסע בין תקופות החיים. את אלי הצעירה מגלמות רוני דלומי ונועם קליינשטיין. כל אחת מהן מייצגת שלב אחר בחייה של הדמות. את נוח הצעיר מגלמים עדן ביטון ואייל בוחבוט, המלווים את התפתחות דמותו מן הנעורים ועד לבגרות. לצדם בולטת דפנה דקל כאמה של אלי. היא מתנגדת לקשר בין השניים ומסתירה מבתה את עשרות המכתבים שנוח שולח אליה לאחר גיוסו. אותה החלטה משנה את מסלול חייהם ומרחיקה ביניהם לשנים ארוכות.

לצדם משתלב אנסמבל איכותי הכולל את נדיר אלדד, דורון אדמוני, דניאל כהן, עדאל קורשוב, ים בורשטיין, גאיה אלבס וגיא סטרובולסקי. חברי האנסמבל מגלמים את שלל הדמויות הפוגשות את בני הזוג לאורך חייהם ומעניקים להצגה עולם אנושי עשיר.

מחזמר שבוחר בדרמה

כאן מתגלה ההבדל הגדול. מחזות זמר מזוהים בדרך כלל עם אנרגיה מתפרצת. הם מציעים שירים גדולים, ריקודים סוחפים וכוריאוגרפיה שמרימה את הקהל. "היומן" בוחר בדרך אחרת.

השירים אינם עוצרים את העלילה. הם ממשיכים אותה. כל שיר מוסיף רובד רגשי נוסף. המוזיקה אינה מבקשת להרשים. היא מבקשת ללוות את הדמויות. היא מחזקת את הכאב, הגעגוע והאהבה שנשחקת מול הזמן.

באופן אישי אני מודה שאני מגיע למחזה זמר עם ציפייה אחרת. אני אוהב במה צבעונית, אני נהנה מנמברים גדולים ומריקוד סוחף. אני מחפש את אותה חדוות חיים שהז'אנר יודע להעניק. "היומן" אינו שייך לעולם הזה. זוהי דרמה מוזיקלית. היא מבקשת לרגש יותר מאשר לבדר. זאת בחירה אמנותית לגיטימית, גם אם מצאתי את עצמי מתגעגע מדי פעם לקלילות המזוהה עם מחזות הזמר הקלאסיים.

במה שמספרת את הזמן

אחד המרכיבים המעניינים בהפקה הוא התפאורה שעיצב ערן עצמון. הבמה מחולקת לשלושה מפלסים. כל אחד מהם מסמל תקופה אחרת בחייהם של אלי ונוח. המפלס העליון מייצג את המוסד הגריאטרי. המפלס האמצעי מלווה את חייהם הבוגרים. חזית הבמה מחזירה את הקהל אל ימי ההתאהבות הראשונים.

אמנם הדמויות נעות לאורך ההצגה שתי וערב בין המפלסים, אך הסימבוליות נשמרת היטב. המעברים בין התקופות זורמים בטבעיות. אין צורך בהחלפות תפאורה מורכבות. הקהל מבין מיד היכן הוא נמצא על ציר הזמן. התפאורה, יחד עם התאורה של נדב ברנע, התלבושות של אורנה סמורגונסקי והתנועה של טולה מיטל דמארי, יוצרות מעטפת נקייה שמשרתת את הסיפור ואינה משתלטת עליו.

המשחק מחזיק את הערב

החוזקה הגדולה של ההפקה נמצאת בקאסט. רוני דלומי מגישה משחק רגיש וביצועים ווקאליים מרשימים. נועם קליינשטיין ממשיכה את הדמות בטבעיות ומצליחה לשמור על הרצף הרגשי. השתיים מעניקות לאלי הצעירה עומק ואמינות.

גילה אלמגור מצליחה לרגש גם ברגעים השקטים ביותר. היא בונה דמות שנעה בין בלבול, כאב וניצוצות של זיכרון. דודו פישר מגיש משחק מאופק ומדויק. הוא אינו מנסה לגנוב את ההצגה. הוא פשוט נמצא שם עבורה. הנוכחות הזאת מעניקה למחזה את לבו הפועם.

גם עדן ביטון ואייל בוחבוט מצליחים לעצב את דמותו של נוח הצעיר באמינות וברגישות. דפנה דקל מעניקה לדמות האם נוקשות שמסתירה כאב פנימי. שאר חברי האנסמבל משלימים היטב את התמונה.

הלב הפועם מאחורי הקלעים

המוזיקה במחזה אינה משמשת רק ליווי לעלילה. היא חלק בלתי נפרד ממנה. השירים שכתבה אינגריד מייקלסון אינם מבקשים להפוך ללהיטים. הם נכתבו כדי להמשיך את הסיפור. הם מעניקים לדמויות קול נוסף ומאפשרים לרגש להמשיך גם כשהמילים אינן מספיקות.

הניהול המוזיקלי של ליאור רונן שומר על האיזון העדין הזה לכל אורך הערב. העיבודים נשארים נאמנים לאווירה האינטימית של המחזה. הם אינם משתלטים על הבמה. הם עוטפים אותה.

מאחורי הקלעים פועלת תזמורת חיה שאינה נחשפת לעיני הקהל במשך ההצגה. רק עם סיום הערב ולקראת ההשתחוויה יוצאים הנגנים אל קדמת הבמה וזוכים למחיאות הכפיים המגיעות להם. הבחירה הזאת מעניקה את מלוא תשומת הלב לשחקנים במהלך העלילה, אך גם מזכירה בסיום עד כמה תרומתם של הנגנים משמעותית לחוויה כולה.

ליאור רונן וליאור פארי מנגנים בפסנתר ובמערכות המחשב. לצדם שחר סירוסקי בגיטרות, אור סידי בכלי הנשיפה, נדב רוגל בכלי ההקשה, אולגה מויטליס ומריה גולברג בנבל, גיא שיק בכינור, קארין מרקוביץ' בצ'לו ומיכאל זיו בקונטרבס. הנגינה החיה מעניקה להצגה עומק, חום ונוכחות שקשה להשיג בפסקול מוקלט.

דווקא משום שהתזמורת נשארת מאחורי הקלעים במשך רוב הערב, רגע החשיפה שלה בסיום הופך למחווה מרגשת. זהו תזכורת לכך שגם מי שאינו נראה על הבמה שותף מלא ביצירת הקסם.

השורה התחתונה

כשירד המסך חזרתי אל השאלה שליוותה אותי בתחילת הערב. האם נכון להביא עוד מחזמר מחו"ל במקום להשקיע ביצירה מקומית. התשובה נותרה מורכבת.

עדיין הייתי שמח לראות יותר מחזות זמר ישראליים מקוריים. ובכל זאת, אם כבר מביאים יצירה מברודוויי, ראוי לעשות זאת ברמה הזאת. "היומן" הוא דרמה מוזיקלית רגישה, עשויה היטב ומבוצעת בידי צוות שחקנים מצוין. גם אם היא אינה מחזמר שהייתי בוחר לראות פעם נוספת, היא בהחלט הפקה שמכבדת את המקור ומצליחה להעניק לו חיים חדשים על הבמה.

ההצגה ממשיכה לרוץ במהלך הקיץ במשכן החיפאי לצד ביקורים בהרצליה, כאן תמצאו מועדים וכרטיסים