הלילה ה־12 בהבימה: כך מחזה בן יותר מארבע מאות שנה מצליח להפתיע מחדש

קלאסיקה שחוזרת שוב ושוב אל הבמה

"הלילה ה־12" נמנה עם מחזותיו המוכרים והמוצגים ביותר של שייקספיר על במות ישראל. מאז קום המדינה עלה המחזה שוב ושוב בתיאטראות הרפרטואריים, בהם הבימה, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון באר שבע, תיאטרון החאן ותיאטראות נוספים. כל דור של יוצרים מצא בו זווית חדשה. יש שבחרו להדגיש את הקומדיה, אחרים התמקדו במשחקי הזהויות, ואילו ההפקה הנוכחית של הבימה מציעה קריאה הנשענת על אנסמבל נשי, מוזיקה חיה, אפקטים קוליים הנוצרים על הבמה ופתרונות בימתיים יצירתיים.

אהבה, זהויות ומסכות

עלילת "הלילה ה־12" נפתחת לאחר שספינה נטרפת בלב ים ומפרידה בין התאומים ויולה וסבסטיאן. כל אחד מהם בטוח כי השני נספה. ויולה מחליטה לאמץ את זהותו של צעיר בשם צזריו ונכנסת לשירותו של הדוכס אורסינו, המאוהב ברוזנת אוליביה. כאשר אורסינו שולח את שליחו הצעיר לחזר אחר אוליביה בשמו, העלילה מסתבכת. אוליביה מתאהבת בשליח המחופש, ויולה מתאהבת באורסינו, וחזרתו של סבסטיאן מציתה שרשרת של טעויות, חילופי זהויות ואהבות בלתי אפשריות. מכאן מתגלגלת קומדיה שנונה, הנשענת על התחפשויות, אי הבנות והרבה הומור, עד לסיום המפגיש את כל החוטים שנפרמו בדרך.

יש מחזות המבקשים מן הצופה להתמסר לקצב שלהם. "הלילה ה־12" הוא אחד מהם. שייקספיר כתב את "הלילה ה־12" לפני יותר מארבע מאות שנים. גם כיום המחזה בוחן זהות, אהבה, תשוקה והעמדת פנים. אהוד מנור מתרגם את הטקסט לעברית עשירה, השומרת על רוח המקור ועל יופייה של היצירה. לפרקים השפה דורשת ריכוז וסבלנות. ברגעים אחרים היא מפנה מקום להומור, למוזיקה ולמשחק. באותן סצנות ההצגה משתחררת מן המסגרת הקלאסית ומייצרת תקשורת ישירה עם הקהל.

הבמאית רוני ברודצקי אינה מנסה לעדכן את שייקספיר בכוח. היא אינה משנה את העלילה. במקום זאת היא בונה שפה בימתית חדשה, המזמינה את הקהל ליהנות מן הקסם שנוצר על הבמה.

קסם התיאטרון נוצר מול העיניים

אחד הרעיונות המוצלחים ביותר בהפקה הוא החשיפה המלאה של מנגנון יצירת האשליה. בצדה של הבמה פועל שרון גבאי, אמן אפקטים קוליים חיים, היוצר בזמן אמת את קולות הרוח, הגלים, הצעדים, הנפילות, טריקות הדלתות ואף היריות באמצעות יריעות פלסטיק, בלונים, מכלי מים, פומפה ואביזרים נוספים. הקהל אינו רק מאזין לצלילים. הוא גם צופה בתהליך יצירתם, שהופך למופע בפני עצמו.

גם השפה החזותית נשענת על אותו רעיון. הספינה הנטרפת בתחילת המחזה מתגלמת ביריעת ניילון גדולה המתנפנפת מעל הבמה, לצד תאורה דרמטית ופסקול חי. בהמשך נפרש מרבד ירוק ההופך בן רגע למגרש גולף. הפתרונות פשוטים לכאורה, אך הדמיון משלים את התמונה ומעניק לבמה עומק ועושר.

המוזיקה מובילה את הקצב

המוזיקה אינה מסתפקת בליווי ההתרחשות. היא מניעה אותה. לאורך הערב משתלבים קטעי היפ הופ, ראפ, רמיזות ללהיטי פופ ושירים מוכרים, היוצרים נקודות אחיזה עבור הקהל ומזרימים אל המחזה אנרגיה עכשווית.

אחת הסצנות המהנות ביותר נבנית סביב Seven Nation Army של The White Stripes. בהמשך נשמע גם What Is Love של האדאווי, המלווה רגע מוזיקלי ותנועתי סוחף. הדיאלוגים מתחלפים בקצב, במשחק ובכוריאוגרפיה, והבמה משנה לרגע את אופייה. אלו רגעים שבהם ההפקה שוברת את המסגרת השייקספירית ומדברת בשפה עכשווית.

הגר נחמיאס, מובילה את הקו המוזיקלי של ההפקה בביטחון ובכישרון. היא מגישה ביצוע  ללהיט Total Eclipse of the Heart של בוני טיילר. השירים אינם משמשים כהפוגה. הם מחזקים את הדרמה, שוברים את המרחק שיוצרת לעיתים השפה ומעניקים להצגה דופק עכשווי.

נשים מספרות את סיפורו של שייקספיר

גולת הכותרת של ההפקה היא הליהוק. כל הדמויות, גברים ונשים כאחד, מגולמות בידי שחקניות. הגבר היחיד המופיע על הבמה אינו חלק מן העלילה. הוא אמן האפקטים הקוליים, המשתלב באופן טבעי במתרחש.

הבחירה הזו משרתת היטב את רעיון המחזה. העלילה נשענת על התחפשויות, החלפת זהויות ואהבות הנולדות מתוך טעות. כאשר נשים מגלמות גם את הדמויות הגבריות, משחק הזהויות מקבל ממד נוסף ומסקרן.

האנסמבל הנשי כולו מפגין עבודת צוות מרשימה. כל אחת מן השחקניות בונה דמות ברורה ושומרת על נוכחות לאורך כל ההצגה. הן עוברות בטבעיות בין משחק, שירה, תנועה וקומדיה. הגר נחמיאס בולטת ביכולותיה המוזיקליות, אורלי זילברשץ, ליליאן ברטו ונעמי הררי מעניקות ניסיון ובשלות, ולצדן יתר חברות האנסמבל משלימות עבודת צוות מגובשת, אנרגטית ומהנה.

השורה התחתונה

ההפקה החדשה של הבימה אינה מבקשת להמציא מחדש את שייקספיר. היא בוחרת להציג אותו בדרך יצירתית ומלאת דמיון. במקום להיאבק בטקסט, היא בונה סביבו עולם בימתי הנשען על מוזיקה, עבודת אנסמבל, תנועה ואפקטים קוליים חיים.

לפרקים השפה דורשת מן הקהל הקשבה וסבלנות. מנגד, ההומור, הפסקול, הפתרונות הבימתיים והליהוק הנשי יוצרים איזון מוצלח. כך מצליחה ההפקה לקרב את המחזה גם למי שאינו מרבה לפגוש את שייקספיר. די ביריעת ניילון כדי להפוך לים סוער, די בלהיט רוק כדי להקפיץ אולם שלם, ודי בחבורת שחקניות מוכשרות כדי להעניק חיים חדשים למחזה שנכתב לפני יותר מארבע מאות שנה.

קרדיטים

המחזה מאת ויליאם שייקספיר זוכה בהפקה זו לפרשנות בימתית מגובשת של הבמאית רוני ברודצקי, הנשענת על הנוסח העברי של אהוד מנור ועל הדרמטורגיה של יותם גוטל. יחד הם שומרים על רוח היצירה הקלאסית ומעניקים לה שפה תיאטרונית עכשווית, יצירתית ומלאת דמיון.

העולם הבימתי נבנה בזכות עבודתם של נועה אתגר על התפאורה, רועי עקאב על התלבושות, עיליי אשדות על המוזיקה והניהול המוזיקלי, שרון גבאי כאמן האפקטים הקוליים החיים, אביב הורוביץ על התנועה ונדב ברנע על התאורה. כל אחד מהם מוסיף נדבך משמעותי לחוויה הבימתית.

על הבמה מתייצב אנסמבל נשי מרשים הכולל את נעמי הררי, אורלי זילברשץ, ליליאן ברטו, דוית גביש, נילי רוגל, נעמה אמית, אושרת אינגדשט, כרמל נצר, רונית אפל והגר נחמיאס. כל אחת מהן מביאה לדמותה אישיות ברורה, קצב ונוכחות. יחד הן יוצרות עבודת אנסמבל מגובשת, המצליחה להפוך את הקומדיה השייקספירית לחוויה תיאטרונית חכמה, מקורית ומהנה.

ההצגה ממשיכה לרוץ במהלך הקיץ, תאריכים וכרטיסים זמינים כאן