בצהרי שישי הגעתי לסטודיו ורדה שבמרכז סוזן דלל. שם פתחו להקת ואנסמבל בת שבע את שערי אולם החזרות למופע "סשן". כבר מהרגע הראשון הורגשה אווירה אחרת, שכן הפורמט הבלתי רשמי הזמין את הקהל להציץ אל עולמה הפנימי של הלהקה ולהתקרב אל הרקדנים. כך נעלם כמעט לחלוטין המרחק המוכר שבין המבצעים לבין הצופים.
תחילה קבעו מופע באורך שלוש שעות וחצי, אולם יום לפני האירוע עדכנו על קיצור של שעה. למען האמת, לא הופתעתי מהשינוי, מפני שרקדני בת שבע עובדים בקצב מסחרר. כל קטע דורש כוח מתפרץ, דיוק וסיבולת גופנית מרשימה, ולכן גם שעתיים וחצי כאלה מציבות בפניהם אתגר לא קטן. למרות זאת, האנרגיה על הרחבה לא דעכה אפילו לרגע.
מסע בין יצירות
"סשן", מאת אוהד נהרין, אינו מספר סיפור אחד. במקום זאת, הוא מחבר עשרות סצנות, קטעים ורגעים מתוך יצירות שעלו לאורך השנים בידי להקת ואנסמבל בת שבע. כך נוצר רצף אחד, טבעי ורציף. למעשה, אין כמעט עצירות ואין צורך בהסברים, משום שהתנועה עצמה מובילה את הכול מתמונה לתמונה, מתנועה לתנועה ומרגש אחד למשנהו.
על הפסקול החי ניצח התקליטן תאי רונה. במקביל, המוזיקה ליוותה את המתרחש לכל אורכו. היא לא הסתפקה ברקע, אלא הפכה לחלק בלתי נפרד מהדופק של היצירה. אגב, מצאתי את עצמי שולף פעם אחר פעם את הסמארטפון ומפעיל את שאזאם. לכן אני מצרף כאן את רוב הקטעים שליוו את המופע.
אולם אחד, קהל אחד, אנרגיה אחת
סטודיו ורדה, בקומה השנייה של המבנה, הפך לחלל הופעות מרשים. כבר בכניסה העניקה התקרה הגבוהה תחושת מרחב. סביב רחבת האימונים ניצבו שתי שורות של ספסלי עץ, ובתוך דקות כל מקום נתפס.
בקהל ישבו חובבי מחול, רקדנים, רקדניות ואנשי התחום. כך נוצרה אווירה שהזכירה מפגש קהילתי יותר מאירוע גאלה רשמי. יתרה מכך, כולם הגיעו כדי להיות קרובים ליצירה.
מול הצופים נעו עשרות רקדנים ורקדניות כמעט ללא הפסקה. בכל רגע הם החליפו הרכבים, מקצבים ואנרגיות. מצד אחד, זיהיתי קטעים שכבר הכרתי מצפיות קודמות. מצד אחר, פגשתי גם קטעים חדשים. בסופו של דבר, דווקא החיבור ביניהם יצר חוויה חדשה לחלוטין.
מחול ללא מחיצות
אחד מיתרונותיו הגדולים של "סשן" טמון בקרבה. למעשה, כמעט שלא נותר מרחק בין המבצעים לבין הצופים. מבטים נפגשו, ידיים נלחצו, ובמקביל שירה וקריאות מבוימות מילאו את החלל. כתוצאה מכך, לרגעים הרגשתי שגם הקהל עצמו הופך לחלק מהכוריאוגרפיה.
הזרימה הבלתי פוסקת שמרה על המתח. כך כל סיום הוליד התחלה חדשה, ואילו כל מעבר הרגיש טבעי. יתרה מזאת, השפה התנועתית של נהרין חיברה בין יצירות מתקופות שונות לכדי יצירה אחת שלמה.
סוף שמזמין את הקהל לרחבה
לקראת הסיום השתנתה האווירה. אז קיבלו המקצבים גוון לטיני. בהמשך ירדו הרקדנים והרקדניות אל הקהל, ולאחר מכן הזמינו נשים וגברים מבין הצופים לרקוד עמם. בתוך רגעים התחלפה המבוכה בחיוכים, ולבסוף נעלם גם הגבול האחרון שבין הקהל למבצעים.
כך הסתיימו כשעתיים וחצי של מחול חי, מדויק ואנושי. "סשן" אינו עוד מופע רפרטוארי. הוא הזמנה להיכנס אל חדר העבודה של אחת מלהקות המחול החשובות בעולם, ולהרגיש את הדופק שלה מקרוב.
מחול לטיני עם הקהל
פסיפס של יצירות
בסיום "סשן" ניגשתי אל אוהד נהרין ושאלתי אותו מאילו יצירות ברפרטואר של להקת בת שבע צמח הפסיפס שראינו על הרחבה. הוא חייך והשיב שאין תשובה קצרה. "סשן", כך הסביר, מחבר קטעים מתוך יצירות רבות, ובהן שלוש, דקאדאנס, כמויות, ממותות, סדר, הורה, זו, שדה 21, מומו ועוד רבות אחרות. רק אז הבנתי מדוע לא מעט רגעים על הבמה עוררו אצלי תחושת היכרות. חלקם נצרבו בזיכרון מצפיות קודמות, אחרים נגלו בפניי לראשונה, אולם כולם התחברו לכדי רצף חדש, שנראה כאילו נוצר מלכתחילה כיצירה אחת.
קרדיטים
את "סשן" יצר אוהד נהרין, שגם חתום על הכוריאוגרפיה. את עיצוב התלבושות יצרו אוהד נהרין ולאה אברמוביץ, בעוד התקליטן תאי רונה הוביל את הפסקול החי שליווה את המופע לכל אורכו. על ניהול הציור הופקד שרון בן לב.
את המופע ביצעו רקדני להקת בת שבע: יאיר אשדור, עידו לווינטריך, אמילי ברוקמן, עידו דנון, אנסטסיה גולוס טסטיל, גיא ידידיה, שחר ראו, ירדן זאנג, נילי עזר, גלעד צמח, אלכס לסטר, תום שטנר, דורי פורת, איתי פוטשולסקי, סופיה פילולינה, ניתאי ציפס, לורנה רוזנק, יותם וייסבורד, ליסי שווייצר ואמה ויזר.
את תמונת המחול השלימו רקדני אנסמבל בת שבע: אדם גרוס, עמית בן ארי, ארתור דוד בן נון, ליסה יונג, נטע חורף, רז סומיך, אור הנה, סאם זארי הרם, סילביו מתני, יאיר כהן, תומאס מיסיה, לנה רז, צ'ייס פיטסבורג, ורוניקה קימטה ושירה קסטנבוים.
על הפקת המופע ניצחו מנהל הלהקה וההצגה יובל בן נר, מנהל האנסמבל עידן פורגס, מנהלי החזרות אורי מירל, דורון בן אברם ושי רון, לצד מנהלת הבמה דורון בן נעמן והמפיק שלו שאול. במקביל הוביל איציק אלבז את המערך הטכני הראשי, יובל ליקמן ניהל את המערך הטכני של האנסמבל, ירי בראל וליאור הראל ניהלו את מערך התאורה, וירון שוש השלים את עבודת התאורה. נוסף עליהם, מיכל גרינברג ניהלה את מחלקת התלבושות, דגן קלמן טיפל בתפירה ושוש אור לביא ניהלה את ההלבשה.
