יש משהו משמח במפגש עם מחזה ישראלי מקורי. במיוחד בתקופה שבה במות רבות נשענות על עיבודים ותרגומים. "לנקות את הראש" מאת אילן חצור מחזירה את מרכז הבמה ליצירה מקומית. כזו שנולדה כאן. המדברת בשפה שלנו, ומכירה היטב את המציאות הישראלית.
הקדמנו הגעתנו לערב הפרמיירה בתיאטרון הקאמרי. לפני עליית המסך התקיים מפגש עם המחזאי אילן חצור, הבמאית מור פרנק והשחקנים הראשיים עירית קפלן ואיציק כהן. חצור שיתף ברגע שבו נולד הרעיון למחזה. פרנק סיפרה על תהליך העבודה עם השחקנים ועל בניית הקצב הבימתי. איציק כהן הודה בחיוך שלא קרא את המחזה עד החזרה הראשונה. המפגש סיפק הצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים. הוא גם שפך אור על הרעיונות שילוו אותנו במהלך ההצגה.
כשהתפאורה מחליטה לדבר
במהלך המפגש שקדם להצגה סיפר אילן חצור על הרגע שבו נולד המחזה. במרכזו עומדת תופעה פוליטית מוכרת למדי. הצבת מועמד קש בבחירות. פוליטיקאים משתמשים במועמדים כאלה כדי ליצור מראית עין של תחרות, לפצל קולות או לחזק את מעמדו של מי שכבר משוכנע בניצחונו.
מערכות בחירות ברחבי העולם מכירות היטב את התרגיל הזה. גם בישראל עלו לאורך השנים טענות על מועמדים שהשפיעו על המרוץ יותר משהתמודדו כדי לנצח. חצור לוקח את המהלך המוכר צעד אחד קדימה ושואל מה יקרה אם מי שיועדה לשמש תפאורה תחליט פתאום לתפוס את מרכז הבמה.
כבר באותו רגע הבנתי שלא צפויה לנו רק קומדיה. הצחוק היווה שכבה אחת בלבד בסיפור. מאחורי הבדיחות ניצבה מציאות ישראלית מוכרת מאוד. כותרות החדשות, החקירות, מאבקי הכוח והעסקנות המקומית מצאו את דרכן אל העלילה כמעט ללא מאמץ. נדמה שחצור פשוט התבונן סביבו, אסף פיסות מציאות והפך אותן לקומדיה שנונה ומדויקת.
במרכז העלילה ניצבת אישה שאיש אינו מייעד לה ניצחון. מבחינת ראש העיר ואנשיו היא נועדה למלא תפקיד טכני בלבד. לספק תפאורה נוחה למערכת בחירות שבה המנצח כבר סומן מראש. אלא שהמציאות, כמו לא פעם גם בחיים עצמם, מחליטה לכתוב תסריט אחר לגמרי.
אלא שכאן טמון הכוח של המחזה. הוא אינו עוסק רק באילנה. הוא עוסק ביהירות. באותה תחושת ביטחון שמאפיינת לעיתים בעלי שררה. התחושה שהכול נמצא בשליטה. שהמהלכים מחושבים. שהאנשים סביבם הם כלי משחק על לוח השחמט הפוליטי.
סיפור ישראלי בכל רמ"ח איבריו
אמנם ניצוץ ההשראה הגיע מידיעה שקרא חצור לפני שנים, אך "לנקות את הראש" היא יצירה ישראלית לחלוטין.
העלילה מתרחשת בעיר פריפריאלית מוכרת להפליא. הדמויות נשמעות מוכרות. מערכות היחסים מוכרות. גם התככים, החשבונות והמאבקים נראים כאילו נשלפו מישיבת מועצה שהתקיימה רק אתמול בערב. ראש העיר שוורצמן מבקש להבטיח לעצמו קדנציה נוספת. לצידו פועל עוזרו האישי הנאמן. כאשר מתברר שאין מולו מועמד משמעותי עולה רעיון מבריק לכאורה. להציב מולו מועמדת קש שתעניק לבחירות מראית עין של תחרות.
הבחירה נופלת על אילנה. המנקה של בניין העירייה. מכאן מתחילה שרשרת אירועים שאיש מהם לא חזה.
בין ארבינקא ללשכת ראש העיר
במהלך ההצגה מצאתי את עצמי נזכר בארבינקא של אפרים קישון. לא משום שמדובר באותה דמות. גם לא משום שהעלילות דומות. אלא משום ששתי היצירות מתבוננות באותו מנגנון. קישון אהב לחשוף את האבסורד שמסתתר מאחורי הביורוקרטיה המקומית. ארבינקא לא נלחם במערכת. הוא פשוט הבין אותה טוב יותר ממי שניהלו אותה.
גם אילנה מגיעה מבחוץ. היא אינה פוליטיקאית, אינה עסקנית. היא גם אינה חלק ממעגל מקבלי ההחלטות. היא פשוט רואה הכול. היא נכנסת לחדרים אחרי שהישיבות מסתיימות. היא אוספת את השאריות. היא שומעת את מה שאחרים אינם אמורים לשמוע. היא רואה את מה שאחרים אינם אמורים לראות. במובן מסוים היא מזכירה חוקרת פרטית מיומנת. כזו שאוספת פיסות מידע קטנות ומחברת מהן תמונה גדולה.
מי שמנקה את הלכלוך
אחד הרעיונות היפים במחזה קשור דווקא למקצועה של אילנה. היא אמנם מועסקת בניקיון, אך תפקידה האמיתי בעלילה שונה לגמרי. דרך עיניה נחשפים הסדקים במערכת. המסכות נופלות. היהירות נחשפת. תחושת הכוח הבלתי מוגבל מתחילה להתפורר. בזמן שאחרים מנהלים קמפיינים ומטפחים תדמיות, אילנה אוספת פיסות מידע, מחברת בין אנשים ובונה לעצמה יתרון משמעותי. דווקא משום שאיש אינו סופר אותה, היא מצליחה לראות את התמונה כולה.
אירוני שדווקא המנקה היא זו שחושפת את הלכלוך. לא הלכלוך שעל הרצפה. הלכלוך שהצטבר במסדרונות הכוח. שנים של יהירות, קומבינות ותחושת בעלות על העיר.
קצב מצוין ואפס רגעים מתים
מור פרנק מובילה את ההפקה ביד בטוחה. לצידה פועלים עוזר הבמאי מתן וייסמן והדרמטורג תום חודורוב. יחד הם יוצרים מנגנון תיאטרלי מדויק. העלילה נעה בקצב מצוין. המעברים חדים. הסצנות זורמות בטבעיות. שעה וחצי חולפות במהירות. אין רגע מיותר. אין סצנה שמרגישה ארוכה מדי. הכול משרת את הסיפור ואת הדמויות.
המחזה נע בחופשיות בין קומדיה לסאטירה. בין ביקורת חברתית לדרמה אנושית. בין צחוק מתגלגל לרגעים של מחשבה.
תפאורה שיודעת לזוז עם הסיפור
מילה טובה מגיעה גם לצוות העיצוב. במבט ראשון נדמה שהתפאורה מינימליסטית למדי. קיר גדול בעל מרקם המזכיר בטון חשוף שולט בחלל הבמה. אלא שככל שהעלילה מתקדמת מתברר עד כמה המערכת הזו מתוחכמת ויעילה.
הקיר האפור הופך מעת לעת למסך חי ונושם. הקרנות וידאו מציגות מראות של עיר לילית מוארת. לעיתים נדמה שמדובר במבט מגג גבוה. לעיתים בזווית של רחפן המשייט מעל הרחובות. התמונות מעניקות עומק נוסף לסיפור ומרחיבות את גבולות הבמה.
לצד ההקרנות פועלת מערכת אביזרים חכמה ויעילה. פריטי תפאורה נעים על מסילות ומשנים את המרחב בתוך שניות. רגע אחד אנחנו בלשכת ראש העיר. רגע לאחר מכן בעמדת הניקיון. בהמשך במחסן האחורי של בית הקפה השכונתי או בלב בית הקפה עצמו. המעברים מתבצעים במהירות ובטבעיות. הם שומרים על קצב ההצגה ומאפשרים לעלילה לנוע קדימה ללא עצירות מיותרות.
אנסמבל שיודע להחזיק עיר שלמה
עירית קפלן מעניקה לאילנה עומק, חמלה ונחישות. היא אימהית וחמה, אך גם לוחמת עיקשת. היא יודעת להצחיק ברגע אחד ולפגוע בנקודה הכואבת ברגע הבא. קפלן בונה דמות שעוברת מסע של ממש. אישה שבתחילת הדרך נתפסת ככלי משחק ובמהלך הערב הופכת לכוח המניע של העלילה.
איציק כהן גונב לא מעט רגעים כמנדל. איש קמפיינים ותיק שחי פוליטיקה ונושם פוליטיקה. במהלך ההצגה הוא שב ומכריז בגאווה כי היה מנהל הקמפיין של שמעון פרס. המשפט החוזר הופך לבדיחה נהדרת. קשה להתעלם מהאירוניה. דווקא האיש שמתגאה בקמפיין של אחד המפסידים הזכורים בתודעה הציבורית מתגלה כמי שמבין את המערכת טוב יותר מרבים מהשחקנים הפעילים בזירה. כהן מגיש את הדמות בצבעוניות, בהומור ובנוכחות שקשה להסיר ממנה את העיניים.
דודו ניב מגלם את ראש העיר שוורצמן. דמות שמתחילה את המסע מתוך ביטחון מוחלט בכוחה. ניב מצליח להציג היטב את השילוב בין כריזמה, יהירות ופחד מאובדן שליטה. ככל שהעלילה מתקדמת כך נסדקת מעטפת הביטחון של הדמות והופכת אותה למעניינת יותר.
אלעד אטרקצ'י מצוין כעוזרו האישי של ראש העיר. כעוזרו הקרוב של שוורצמן הוא נמצא תמיד במרחק צעד אחד ממוקד קבלת ההחלטות. הוא מכיר את הסודות, שומע את הלחישות במסדרונות ומעורב כמעט בכל מהלך משמעותי. אטרקצ'י מצליח להפוך את הדמות להרבה יותר מעוזר אישי ומעניק לה נוכחות בימתית בולטת ומשכנעת.
אסנת בן יהודה מגלמת את חברתה לעבודה של אילנה. עובדת ניקיון נוספת בעירייה. בן יהודה בונה דמות אמינה, נאמנה ומלאת לב, לסבית, בוצ'ית. בתוך עולם רווי אינטרסים ומאבקי כוח היא מייצגת חברות אמיתית וסולידריות אנושית. מערכת היחסים בינה לבין אילנה מעניקה למחזה ממד נוסף של חום ורגש.
בין צחוק מתגלגל לעקיצה חדה
אחד ההישגים המרשימים של "לנקות את הראש" טמון ביכולתה לנוע בחופשיות בין קומדיה עממית נגישה לבין סאטירה פוליטית חדה. גלי הצחוק מלווים את ההצגה כמעט לכל אורכה. פעם זו דמות שמצליחה לפגוע בול במטרה. פעם סיטואציה שנראית מופרכת אך נשמעת מוכרת להפליא. בפעמים אחרות די במשפט אחד כדי להקפיץ את האולם. מחיאות הכפיים שנשמעות מדי כמה דקות אינן מגיעות רק בזכות ההומור. רבות מהן נולדות דווקא ברגעים שבהם הסאטירה פוגעת בעצב החשוף של המציאות הישראלית.
אלא שמתחת לשכבת ההומור מסתתרת סאטירה נוקבת הרבה יותר. אילן חצור אינו מסתפק בבידור. הוא שולח חיצים מדויקים לעבר מנגנוני הכוח, העסקנות, הפוליטיקה המקומית ותחושת הבלתי מנוצחות שמאפיינת לעיתים בעלי שררה. לא פעם מחיאות הכפיים נשמעות דווקא לאחר אחת העקיצות האקטואליות או בעקבות רמיזה שהקהל מזהה מיד. אלה אינם רק רגעי צחוק. אלה רגעי הזדהות.
זהו אולי סוד קסמה של ההצגה. היא מצליחה להיות נגישה מבלי להיות שטחית. היא מצחיקה מבלי להפוך לפארסה. היא מעוררת מחשבה מבלי להטיף. הקהל מגיע כדי ליהנות מערב תיאטרון משעשע ויוצא ממנו עם כמה שאלות לא פשוטות על כוח, מעמד והדרך שבה מתנהלים חיינו הציבוריים.
יותר מסאטירה פוליטית
הצחוק מלווה את ההצגה כמעט לכל אורכה. הדמויות נראות כאילו יצאו מחיינו. הסיטואציות נשמעות מוכרות עוד יותר. גם העקיצות האקטואליות פוגעות לא פעם במטרה ומזכות את השחקנים במחיאות כפיים. אלא שמתחת לשכבת ההומור מסתתרת שאלה רחבה הרבה יותר. אנו נוטים לשפוט אנשים לפי התפקיד שהם ממלאים, לפי המעמד שבו פגשנו אותם ולפי המקום שהחברה הקצתה להם. פעם אחר פעם המציאות מוכיחה עד כמה ההנחות הללו עלולות להטעות.
מדובר ברעיון שהספרות והתיאטרון שבים אליו לאורך דורות. מארק טוויין בחן אותו ב"בן המלך והעני". גוגול האיר אותו מזווית אחרת. אפרים קישון העניק לו גוון ישראלי ב"ארבינקא". כעת מעביר אילן חצור את הדיון אל מסדרונות העירייה ואל זירת הבחירות המקומית. התוצאה מזכירה שמנהיגות, תבונה ויכולת לראות את המציאות אינן נחלתם הבלעדית של בעלי השררה. לא פעם הן מתגלות דווקא אצל מי שהמערכת בחרה שלא לספור.
השורה התחתונה
"לנקות את הראש" היא קומדיה ישראלית חכמה ומהנה. היא מצחיקה. היא אקטואלית. היא אנושית. היא מלאה בדמויות צבעוניות ובתובנות חדות. מעל הכול היא מזכירה שהחיים עצמם מספקים לעיתים את הסאטירה הטובה ביותר. זו הצגה שיודעת לבדר. היא גם יודעת להשאיר את הצופה עם כמה שאלות טובות בדרך הביתה.
על ההפקה חתומים המחזאי אילן חצור והבמאית מור פרנק. לצידם פעלו עוזר הבמאי מתן וייסמן והדרמטורג תום חודורוב. צוות השחקנים כולל את עירית קפלן בתפקיד אילנה, איציק כהן בתפקיד מנדל, דודו ניב בתפקיד ראש העיר שוורצמן, אלעד אטרקצ'י בתפקיד העוזר האישי, אסנת בן יהודה בתפקיד חברתה של אילנה ושמחה ברבירו בתפקיד יוסף.
לחצו למועדים נוספים של נמחזה ורכישת כרטיסים
