הסרט החדש של ליידי גאגא, MAYHEM Requiem, שעלה בפלטפורמת Apple TV במסגרת Apple Music Live, אינו עוד תיעוד של מופע. הוא נולד מתוך ערב מיוחד שהוקדש לאלבום MAYHEM, שהתקיים בתחילת השנה, שודר בהמשך לקהל העולמי ונותר זמין לצפייה. לכאורה מדובר בסרט הופעה. בפועל מדובר בפרשנות חדשה לאלבום שכבר יצא, כזו שמפרקת את שיריו ובונה אותם מחדש. אחרי הצפייה הבנתי בעיקר דבר אחד – מי שמגיע כדי לראות עוד מופע של ליידי גאגא, עלול לפספס את מה שהיא באמת מנסה לומר.
לפני שאתם לוחצים Play, תנו לעצמכם עוד רבע שעה
אם כבר נכנסתם ל- Apple TV, יש לי המלצה אחת בלבד. אל תדלגו על הסרטון Behind the Scenes. חמש עשרה דקות בשחור-לבן מעניקות מפתח להבנת כל מה שיקרה אחר כך. במקום זוהר, נוצצים ופירוטכניקה, רואים חזרות, ריכוז ועבודת צוות. דווקא שם מתברר שהכוכבת הגדולה עדיין מתייחסת לכל שיר כאילו נכתב אתמול.
הנה כמה רגעים ממנו כפי ששוחררו ליוטיוב
העולם מכיר את ליידי גאגא. הסרט הזה מחזיר אותנו לסטפני ג'רמנוטה
מעטות כוכבות הפופ שהצליחו להמציא את עצמן מחדש שוב ושוב מבלי לאבד את הזהות שלהן. גאגא עברה מפופ ודאנס לג'אז, משם לקולנוע וחזרה לפופ, אבל מעולם לא הסתפקה בלהיטים. אצל אמנים רבים אלבום הוא אוסף שירים. אצל גאגא כל אלבום הוא עולם שלם, עם שפה חזותית, צבעים, דמויות וסיפור.
אולי זו גם הסיבה שהיא מצליחה לשרוד בעולם שבו טרנדים מתחלפים בקצב מסחרר. היא אינה רודפת אחרי הטרנד הבא. היא יוצרת עולם חדש ומזמינה את הקהל להיכנס אליו.
MAYHEM הוא אלבום על כאוס פנימי
האלבום MAYHEM מחזיר את גאגא אל מרכז זירת הפופ, אבל הוא רחוק מלהיות נוסטלגי. שבעה עשר השירים שבו נעים בין אלקטרוניקה, דאנס, רוק ובלדות, אך כולם מחוברים ברעיון אחד – כאוס פנימי. השירים עוסקים בתהילה, באהבה, בזהות ובפער שבין הדמות הציבורית לאדם הפרטי.
אין כאן אופרת רוק עם עלילה מסודרת. יש פסיפס רגשי. כל שיר מאיר זווית אחרת של אותה אישיות, ולכן גם המעבר ביניהם מרגיש טבעי. הסרט החדש לוקח את הפסיפס הזה ומרכיב אותו מחדש.
רקוויאם הוא גם פרידה
המילה Requiem אינה מקרית. רקוויאם הוא טקס פרידה. לאורך הצפייה נדמה שגאגא אינה חוגגת את האלבום אלא מסיימת תקופה. היא אינה משחזרת את גרסאות האולפן אלא מעניקה להן חיים חדשים.
זו גם הסיבה שהסרט אינו מרגיש כמו עוד עצירה בסיבוב הופעות. הוא מרגיש כמו אפילוג. מעין מכתב סיום לפרויקט שהעסיק אותה במשך תקופה ארוכה.
הסרט הזה ביקש ממני להקשיב
זאת התובנה המרכזית שלי. רוב סרטי ההופעה מבקשים מהצופה להסתכל. MAYHEM Requiem מבקש ממנו להקשיב. העיבודים משתנים, המקצבים משתנים ולעיתים גם משמעות השירים משתנה.
בסיום הסרט לא רציתי לראות אותו שוב. רציתי לפתוח את האלבום ולהאזין לו מחדש. מבחינתי, זו המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לתת ליצירה מוזיקלית.
כחול, סגול – ולא, לא הלהקה
מי שמצפה לקרנבל צבעים אופייני לגאגא עשוי להיות מופתע. הבמאי וצוות הצילום טובלים את רוב הסרט בגוונים של כחול כהה וסגול עמוק. ולא, לא הלהקה.
התאורה אינה רק אמצעי טכני אלא חלק מהלחן. היא מרגיעה את העין ומחדדת את האוזן. רק לרגעים בודדים פורץ אור לבן או צהוב ומאיר את פניה של גאגא. דווקא משום שהוא נדיר, הוא חזק.
לקראת הסיום היא עוטה על פניה רשת המזכירה רשת דייגים. אפשר לפרש את הדימוי בדרכים שונות, אבל אצל גאגא גם פריט לבוש הוא חלק מהטקסט.
גם הקהל הוא חלק מהיצירה
המצלמה אינה מסתפקת בבמה. היא מחפשת מבטים, חיוכים והתרגשות בקהל. אלה אינם צילומי אווירה רגילים אלא חלק מהסיפור. לרגעים נדמה שהבמאי, התאורן והעורך יצרו חלום פסיכדלי אחד גדול.
אולי זו הייתה הכוונה. אולי לא. כך או כך, התוצאה מהפנטת.
מתחת לכל התחפושות מסתתרת מוזיקאית
במשך שנים דיברו על שמלת הבשר ועל הפרובוקציות. הסרט הזה מזכיר עובדה פשוטה יותר. גאגא היא קודם כול מוזיקאית. כשהיא מסירה את רוב האפקטים נשארים השיר, הקול והנגנים.
יש מי שטוענים שטוני בנט לימד אותה לשיר ג'אז. נדמה לי שהוא העניק לה דבר חשוב יותר – ביטחון לעמוד על במה גם כשהשיר לבדו נושא את כל המשקל.
וגם לישראל יש מקום בסיפור
הקהל הישראלי פגש את ליידי גאגא בשתי תחנות שונות של הקריירה שלה. בשנת 2009 היא הגיעה כאמנית צעירה בדרך לפריצה עולמית. בשנת 2014 היא כבר חזרה לפארק הירקון כאחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם.
מאותו ערב נותרו ברשת סרטונים שצולמו בטלפונים ניידים. איכותם רחוקה משלמות, אבל ערכם ההיסטורי עצום. אחד מהם מתעד את הרגע שבו טוני בנט מצטרף אליה לבמה. היום, כשבנט כבר איננו, אותו סרטון נראה כמו מסמך תרבותי קטן ויקר.
השורה התחתונה
יש סרטים שמבקשים שנביט בהם. יש מופעים שמבקשים שנמחא כפיים. MAYHEM Requiem ביקש ממני בעיקר להקשיב.
הוא לא ניסה להוכיח שליידי גאגא היא כוכבת פופ גדולה. את זה העולם יודע מזמן. הוא הזכיר שמתחת לדמות, לאיפור ולתלבושות מסתתרת אמנית שממשיכה לקחת סיכונים גם כשהדרך הקלה פתוחה לפניה.
ואולי זו הסיבה שהסרט נשאר איתי גם אחרי שהמסך החשיך. הוא לא גרם לי לרצות לצפות בו שוב. הוא גרם לי לרצות להאזין שוב למוזיקה.
בעולם של וי'ואל אפשר גם להאזין דרך הפלייליסט עם הקליפים רשמיים של האלבום, חווייה אחרת…
