מהבמה הקטנה באינדינגב אל הרחובות של תל אביב
פסטיבל "הראקט" התחיל כאירוע עצמאי של אנשי אינדינגב. במשך השנים הוא נדד בין חללים ומתחמים בעיר ושמר על רוח אינדי חופשית ולא מתנצלת. גם לשם "הראקט" יש היסטוריה מעניינת. זהו שמה של במת האינדי בפסטיבל אינדינגב, המקום שבו גם לאינדי יש אינדי משלו. לאורך השנים הבמה הזאת אירחה מוזיקאים והרכבים רבים, שלחלקם זאת הייתה הפעם הראשונה מול קהל גדול באמת. לא מעט אמנים שצמחו מתוך סצנת השוליים המקומית עברו דרכה בדרך לקהל רחב יותר.
אמש הגיע שלב חדש בסיפור של הפסטיבל כאשר עיריית תל אביב-יפו נכנסה לתמונה עם "תרבות שוליים", פלטפורמת התרבות העירונית שאחראית לאירועי רחוב ויוזמות שכונתיות ברחבי העיר. יחד עם העירייה הגיעו גם התקציב, ההפקה, האבטחה ואנשי האג"מ. שוטרים, מאבטחים ורכבי הצלה פוזרו ברחבי המתחם והעניקו תחושת ביטחון לקהל הרב שזרם לקריית המלאכה.
אחד השינויים הבולטים השנה היה הכניסה החופשית לקהל הרחב. בשנים האחרונות חלק ממהדורות "הראקט" פעלו במתכונת בתשלום, אך הפעם האירוע נפתח לכולם ללא עלות. זאת הייתה עוד הוכחה לכוחה של רשות עירונית כשהיא מחליטה להשקיע בתרבות מקומית ולעשות את זה נכון. אלפי אנשים זרמו אל קריית המלאכה לאורך הלילה והפכו את הרחובות למתחם חי ונושם של מוזיקה, אמנות וחיי לילה.
הסוהו החדש של דרום תל אביב
ועדיין, למרות הנוכחות הממוסדת, הרוח של "הראקט" נשארה ברחובות. קריית המלאכה התמלאה באלפי אנשים שנעו בין החללים, המועדונים והגלריות. הקהל זרם מדרום לצפון וחזר שוב אל הרחוב הראשי בתוך תחושת סוף שבוע חגיגית, כמעט אסקפיסטית. לרגעים היה נדמה שהעיר חזרה לעצמה, גם אם כולם מבינים שזאת עדיין לא באמת שגרה.
בשנים האחרונות קריית המלאכה עברה שינוי עצום. האזור שנועד במקור לתעשייה זעירה ומוסכים הפך בהדרגה למוקד תרבות ובילוי פעיל במיוחד. לא מעט אנשים כבר מתייחסים אליו כסוהו תל אביבי מקומי. בין המבנים הישנים נפתחו מועדוני הופעות, ברים ומסעדות. אמנים הקימו כאן סטודיואים וסדנאות עבודה ולצידם צמחו גלריות ויוזמות תרבות עצמאיות. הרחובות עדיין מחוספסים והמבנים נשארו תעשייתיים, אבל דווקא מתוך זה נולדה כאן סצנה עירונית חיה ובועטת. אולי בגלל זה "הראקט" מרגיש טבעי דווקא כאן. הפסטיבל מתחבר היטב למרחב שמחבר מוזיקה, אמנות וחיי לילה בלי צורך לייצר אווירה מלאכותית.
יוקר המחיה בגיטר לופט
התחנה הראשונה שלי הייתה בגיטר לופט שם עלו יוקר המחיה להופעה מסקרנת במיוחד. אחד השירים שלהם, "מנגינה יפה", כבר מסתובב מזה תקופה בפלייליסט של כאן 88, הישג יפה להרכב שמגיע עמוק מתוך סצנת השוליים המקומית. מבין ההרכבים שעלו באותו ערב על בימת הגיטר לופט הם היו אלו שסיקרנו אותי יותר מכולם.
שלושה נגנים על במה קטנה ניסו לייצר שואו אינדי מלא אנרגיה. אלכס טרי ורועי טל הובילו את ההופעה בביטחון ובחוצפה בריאה בעוד הקלידן, שאת שמו לא הצלחתי לקלוט, השלים את התמונה. הסולן עלה לבמה כאילו הגיע מחוף הים או מבריכת גורדון ובהמשך השליך לעבר הקהל דמוי שטרות כסף ישראליים. המחווה התאימה היטב לטקסטים של הלהקה שעוסקים בלי פחד ביוקר המחיה ובמציאות המקומית. אפילו ירון זליכה מוצא את עצמו מוזכר אצלם בשיר שלא בדיוק עושה לו הנחות.
מבחינה מוזיקלית היה מעניין לשמוע כיצד הלהקה מתכתבת עם הצליל של מועדוני הדאון טאון התל אביביים של סוף שנות השמונים. לרגעים אפשר היה לשמוע שם הדים של סצנת הגל החדש המקומית שנולדה במועדונים כמו פינגווין, ליקוויד וזמן אמיתי. אותו חיבור בין גיטרות עצבניות, קצב עירוני וטקסטים שמסתכלים ישירות על החיים בתל אביב בלי לייפות אותם.
המועדון לא היה מפוצץ אבל האווירה עבדה מצוין. לרגעים חזרתי שנים אחורה להופעות אינדי קטנות באוזןבר. קהל צעיר מאוד שר את המילים יחד עם החברים שעל הבמה וחגג כל שיר כאילו מדובר בהמנון מקומי קטן. זאת הייתה אינטימיות של סצנה אמיתית.
סימה נון ברחוב המפעל
מהגיטר לופט המשכתי ישר אל רחוב המפעל שם חיכתה המסיבה המרכזית של הערב. סימה נון כבר עמדה על הבמה מול קהל גדול ורוקד והרחוב כולו הפך למסיבת לילה אורבנית צבעונית ורועשת. הקהל נדחס מול הבמה ושר איתה את השירים בזמן שהבאסים התפזרו בין המבנים התעשייתיים של הקריה.
דווקא שם הורגשה היטב הנוכחות העירונית החדשה. המתחם היה מגודר ומאובטח היטב. שוטרים, שוטרות ומאבטחים עמדו לאורך הרחוב ורכבי הצלה המתינו בקרבת המקום. זה אמנם הוריד מעט מתחושת ה"אינדי שמינדי" שפסטיבלים כאלה נהגו לשדר בעבר, אבל זאת ישראל של 2026 ואנשים כבר שמחים שיש בכלל אירוע כזה תחת כיפת השמיים. אפילו כמה מהשוטרות נראו נהנות מהרגע ומהמוזיקה שבקעה מהבמה.
ובתוך כל זה הרגשתי גם מסע קטן בזמן. הרחוב הזה החזיר אותי לימי "שביל המפעל", פסטיבל הרחוב העצמאי הראשון שהתרחש בדיוק כאן בקריית המלאכה. אז הכול נראה אחרת לגמרי. החשמל לכלי הנגינה הגיע באמצעות כבל ארוך שנמתח היישר מאולפני אנובה בבניין הסמוך. תאורת הרחוב הישנה והדי עלובה הייתה מקור האור היחיד על הכביש. מדי פעם החוגגים נאלצו לזוז הצידה כדי לאפשר מעבר למכוניות של לקוחות וצרכני זנות שעדיין הסתובבו באזור האפלולי של אותם ימים.
איזה מרחק עבר עולם התרבות העצמאי מאז. מימי החלוציות המאולתרים ועד להפקת הרחוב הגדולה של אמש. פעם זאת הייתה חבורה קטנה שניסתה להחזיק אירוע נגד כל הסיכויים. היום העירייה כבר נותנת בראש עם תקציבים, אבטחה, הפקה ועשרות אנשי צוות. ועדיין, למרות הכול, אפשר היה להרגיש שמתחת למעטפת העירונית הפועמת נשאר אותו דופק אינדי ישן של קריית המלאכה.
רמירז והאמריקנה במרץ 2
בהמשך הערב קפצתי למועדון המרץ 2 בדיוק בזמן להופעה של עוזי רמירז ולהקתו. המקום היה מפוצץ בקהל. בכל זאת רמירז על הבמה. אנשים נדחסו ליד הבר ובקדמת הבמה הקטנה בזמן שהגיטרות מילאו את החלל ברעש מדויק ומוכר.
רמירז עצמו נע בין רוקנ'רול ישן לבין הומור עצמי משוחרר. לכמה רגעים נדמה היה שכל קריית המלאכה נדחסה אל תוך המועדון הקטן והעמוס הזה. אם ברחוב הורגש הפסטיבל העירוני החדש, הרי שבתוך המועדון הכול חזר מיד למקום הטבעי של רוקנ'רול תל אביבי צפוף, מיוזע וחסר נימוסים.
קריית המלאכה הרגישה אמש כמו מרכז התרבות העצמאית של תל אביב. מוזיקה, אמנות, רחובות מלאים ואנשים שחיפשו כמה שעות של חופש. אולי בגלל זה האירוע הזה הרגיש חשוב יותר מעוד לילה של הופעות. הוא נתן לקהל מקום לנשום ולהרגיש עיר חיה.
החיבור בין אנשי IndieGigs לבין עיריית תל אביב-יפו עבד היטב. העירייה העניקה גב כלכלי וביטחוני בעוד הפסטיבל הצליח לשמור על חלק גדול מהחספוס המקורי שלו. תודה לצוות של אסף בן דוד מאינדנגב ולאנשי מחלקת האירועים העירונית שהצליחו להחזיק לילה גדול בלי למחוק את רוח השוליים.
