"ערגה" של תמיר גינץ מהפנטת בעוצמתה הרגשית

כבר בפרזנטציה המקדימה בסטודיו בנווה צדק היה ברור שתמיר גינץ עובד על יצירה אישית מאוד. כמה קטעים קצרים הצליחו אז לעורר סקרנות גדולה. אלא שהמפגש המלא עם "ערגה" באודיטוריום אריסון חשף יצירה עצומה בעוצמתה. במשך יותר משעה להקת המחול קמע לא רק רקדה את המושג ערגה. היא הפכה אותו לגוף חי, בוער, משתוקק וכואב.

גינץ בנה על הבמה עולם רגשי שלם. עולם המבקש לגעת באהבה שנשברה. עולם המחפש בית לאחר אובדן. כבר מהרגע הראשון נוצרה תחושה שהבמה עצמה נושמת יחד עם הרקדנים והרקדניות. הכול נע בתדר רגשי אחיד. הכול מבקש להתקרב מחדש אל משהו שאבד.

הקיר שנשבר לשניים

אחד המרכיבים המרשימים ביותר במופע היה עיצוב הבמה של אדם קלר. במרכז החלל ניצב קיר עצום המזכיר קיר אבן ערבי ישן. במחשבתי נדדתי אל בריכות אגירת המים של בתי הבאר העתיקים ביפו. כך בדיוק נראה הקיר על הבמה. עבה, כבד ופצוע. הקיר נבקע לשתי מסות אדירות המבקשות כמעט להתחבר מחדש. לא מדובר רק בתפאורה. זהו גוף רגשי נוסף בתוך היצירה.

הסדק שבין חלקי הקיר הפך לסמל המרכזי של הערב. געגוע לחיבור. ניסיון לאחות שבר. כמיהה אנושית לקרבה. גם הצבעים מילאו כאן תפקיד דרמטי. האדום לא נשאר על הקיר. הוא זלג אל הרצפה ואל החלל כולו. השתקפויות האור צבעו את הבמה בגוונים של תשוקה, כאב וסערה פנימית.

עבודת התאורה של שי יהודאי הרשימה לאורך כל היצירה. אלומות האור הלבנות חילקו את הבמה שוב ושוב לאזורי התרחשות שונים. לעיתים נוצרו תמונות קבוצתיות עצומות. ברגעים אחרים נולדו אזורים אינטימיים כמעט חרישיים. התאורה לא האירה את המחול. היא הפכה לכוריאוגרפיה נוספת בתוך המופע.

משחק שח של גופים ותנועה

תמיר גינץ מוכיח שוב מדוע הוא אחד היוצרים הבולטים בעולם המחול הישראלי. הוא מתייחס לרקדנים שלו כמו אמן בינלאומי במשחק שח. כל תנועה מחושבת, כל כניסה מדויקת וכל שינוי במבנה הקבוצתי משרת את הסיפור הרגשי.

על הבמה נוצרו קומפוזיציות חיות. רגע אחד ניצבה מול הקהל מסה אנושית עצומה. רגע אחר נולד דואט אינטימי טעון בתשוקה סוערת. גינץ שולט בחלל באופן כמעט טוטאלי. הוא מפרק את הגופים ומחבר אותם מחדש ללא הפסקה.

אלא שדווקא בתוך הדיוק הזה נחשפת הגדולה האמיתית של גינץ. הוא אינו טכנוקרט של תנועה. הוא אינו מפעיל את הרקדנים ככלים מכניים. מתוך שיחותיו על היצירה עולה בבירור עד כמה תהליך העבודה שלו נשען על שיתוף פעולה עמוק עם הרקדנים והרקדניות. גינץ מאפשר להם להביא את עצמם אל תוך היצירה. לא רק לבצע תנועה אלא לחיות אותה מבפנים.

התחושה הזאת ניכרת היטב לאורך "ערגה". כל גוף על הבמה נושא מטען רגשי אישי. כל מפגש נראה אמיתי, חשוף ופגיע. גם ברגעים הקבוצתיים הגדולים נשמרת אנושיות עדינה בתוך המבנה הכוריאוגרפי המדויק.

חתימה תנועתית אישית

לאורך היצירה עלו גם מחוות תנועתיות המזוהות היטב עם עולמו של גינץ. עבור מי שמכיר את עבודותיו הקודמות, נחשפו רגעים שנראו כמו הדהוד ישיר ליצירות עבר. אחת הבולטות שבהן הייתה הליכת קבוצת הרקדנים לעבר האור. מהלך תנועתי שהזכיר מאוד את "במדבר דברים".

גינץ נוהג לשמר לאורך השנים מאפיינים תנועתיים מסוימים. מעין חתימה אישית החוזרת בווריאציות שונות מיצירה ליצירה. לא מדובר במחזור רעיונות אלא בשפה כוריאוגרפית עקבית. שפה שמאפשרת לזהות מיד את טביעת היד שלו.

המחוות הללו פעלו כאן כמו זיכרון פנימי של היוצר. שכבות נוספות בתוך העולם הרגשי של "ערגה". עבור הצופים הוותיקים של קמע נוצר גם רובד נוסף של התרגשות. תחושה של מפגש מחודש עם דימויים תנועתיים שכבר נטמעו בזיכרון הלהקה והקהל. העוצמה הגדולה של "ערגה" נמצאת דווקא במעברים הללו. בין ההמון לבדידות, בין אהבה לריחוק ובין רצון למגע לבין פחד מהתקרבות.

המילה "ערגה" מבטאת כמיהה, געגוע עמוק והשתוקקות לדבר שאיננו בהישג יד. התחושה הזאת נוכחת לאורך כל היצירה. בכל מבט, בכל מגע, בכל התרחקות פתאומית בין הגופים על הבמה. גינץ לא הסתפק בהמחשת המילה "ערגה". הוא תרגם אותה לשפת גוף מלאה. הגופים על הבמה אינם רק רוקדים. הם מחפשים. משתוקקים. נמשכים. מתרחקים. שבים להתחבר.

פס הקול של גיל נמט

פס הקול שיצר המוזיקאי גיל נמט מלווה את היצירה לכל אורכה בעוצמה אדירה. נמט לא כתב מוזיקה שמלווה מחול. הוא בנה מנגנון רגשי שלם הפועל מתוך היצירה עצמה.

המוזיקה נעה בין מתח פנימי לפולסים קצביים. בין רגעים מהורהרים להתפרצויות דרמטיות. לעיתים נשמעו הדהודים המזכירים את הרקוויאם של מוצרט. לעיתים עלו שכבות סאונד אלקטרוניות שיצרו תחושת חוסר מנוחה מתמדת.

שיתוף הפעולה בין גינץ לנמט מוכיח עד כמה השניים מדברים באותה שפה אמנותית. המוזיקה דוחפת את הרקדנים קדימה. היא בונה מתח. היא יוצרת נשימה פנימית. לעיתים נדמה שהיא מפעילה את הבמה עצמה.

יצירת דגל של להקת קמע

"ערגה" מסתמנת כבר עכשיו כאחת היצירות המרשימות של להקת המחול קמע בשנים האחרונות. אחרי הצפייה בבכורה קשה להתעלם מהעוצמה שהצליחה הלהקה לייצר על הבמה.

שישה עשר הרקדנים והרקדניות של הלהקה הפכו כאן לגוף אורגני אחד. כל אחד מהם שמר על זהות אישית ברורה. יחד הם יצרו שפה תנועתית מהפנטת ומדויקת.

זאת אינה רק יצירת מחול עכשווי. זאת יצירה טוטאלית. יצירה שבה התנועה, האור, החלל, הצבע והמוזיקה מתלכדים לכדי חוויה רגשית עוצמתית במיוחד.

במשך יותר משעה "ערגה" לא רק הוצגה על הבמה. היא חילחלה אל תוך החלל כולו והשאירה את הקהל בתוך תחושת כמיהה מתמשכת גם הרבה אחרי מחיאות הכפיים האחרונות.

האזינו לקטע המוזיקלי שנכלל בפס הקול של המופע