פרזנטציה אינטימית לפני הבכורה
בסטודיו זהבה שבמרכז סוזן דלל התקיימה היום פרזנטציה אינטימית ליצירתה החדשה של להקת המחול קמע, עֶרְגָּה. זו לא הייתה חזרה פתוחה במובנה הרגיל. תמיר גינץ ביקש לעצור לפני התנועה ולדבר. לפתוח חלון אל הראש והלב שמאחורי היצירה.
גינץ, מייסד ומנהלה האמנותי של הלהקה זה עשרים ושלוש שנה, הזכיר את הדרך הארוכה שעשתה קמע מאז גן נעול בשנת 2003. בדצמבר האחרון הכיר משרד התרבות בלהקה כלהקת מחול גדולה. ההכרה מציבה אותה בשורה הראשונה בארץ ומרחיבה את היקף הפעילות והסיורים בחו"ל. אך הפעם הסיפור היה אישי יותר מהישגי.
מתוך טלטלה אישית אל הסטודיו
עֶרְגָּה נולדה מתוך טלטלה עמוקה שעבר גינץ בשנה וחצי האחרונות. הוא לא פירט, אך הודה כי לצד הצלחה מקצועית חווה משברים משמעותיים בחייו האישיים. במקום להיסגר הוא נכנס לסטודיו. לדבריו, האמנות שלו משמשת לו כפסיכולוגית. מתוך הכאב הזה צמחה היצירה.
על הרקע הסוער של השנים האחרונות, קורונה, מלחמה ואיום מתמשך, הוא בחר להפנות את המבט פנימה. לא אל הכותרות אלא אל הבית. מה נשאר כשחוזרים הביתה. מי מחכה שם. מי רואה אותנו באמת.
מהי אהבה בשנת 2026
בסטודיו התיישבו הרקדנים במעגל ושאלו יחד שאלה פשוטה לכאורה, מהי אהבה בשנת 2026. התשובות היו מגוונות ולעיתים סותרות. זוגיות מונוגמית. פוליאמוריה. יחסים מזדמנים. פחד ממחויבות. געגוע לאהבה בלעדית וטהורה.
המסגרות התרופפו והאפשרויות התרבו. בתוך השדה הפתוח הזה מחפשת הנפש יציבות וביטחון. נקודת המוצא של ערגה היא נפש שמבקשת אהבה שלמה ומגוננת ויוצאת אל עולם מורכב ורב קולות. במהלך הדרך היא נסדקת ומתפרקת, אך אינה מוותרת. גינץ מדגיש כי אין זו יצירה פסימית. הדמויות נאבקות על האהבה שלהן ובוחרות להמשיך.
עַרְגָּה היא כמיהה עמוקה וטעונה רגשית למשהו או למישהו שאינם נוכחים. זהו געגוע חזק שמעורב בו גם כאב וגם תקווה – רצון להתקרב, להתחבר, להשלים חסר.
שפה תנועתית שבוקעת מהבטן
השפה התנועתית צומחת מתוך רגש ולא מתוך חיפוש אינטלקטואלי אחר חידוש. גינץ אינו מחפש תנועה שאיש לא עשה לפניו. הוא מחפש תנועה שבוקעת מהבטן. לעיתים היא מגיעה בבהירות מיידית ולעיתים הסטודיו מתמלא שקט ותסכול.
הרקדנים שותפים מלאים למסע. דרך שיחות ואימפרוביזציה הם מביאים את עולמותיהם האישיים אל הבמה. יחד הם בונים מרחב רגשי רב שכבות, כזה שמאפשר לכל אחד מהם להשאיר חותם אישי בתוך המכלול.
בין לקטרימוזה לדופק אלקטרוני
גם המוזיקה ממלאת תפקיד מרכזי ביצירה. גיל נמט, יוצר מבאר שבע, כתב פס קול שמחבר בין נשימה קלאסית לעולם עכשווי. גינץ ביקש ממנו שהרוח של הלקטרימוזה תרחף מעל העבודה. לקטרימוזה היא פרק מתוך הרקוויאם של מוצרט, שמשמעות שמו בלטינית היא דמעות. זהו קטע טעון ועצוב העוסק באבל ובשבר אנושי. הבקשה לא נועדה לשחזר את מוצרט אלא לשאוב מן העומק הרגשי והרוחני של היצירה.
באוזן ניתן לזהות את ההשראה הזאת. נמט בונה שכבות של כלי מיתר באמצעות קלידים אלקטרוניים ויוצר שטיחי צליל רחבים ועוטפים. לצד הנשימה הסימפונית הוא משלב סאונדים מחוספסים יותר, רעשי רקע אלקטרוניים ודופק קצבי כמעט מונומטרי. המתח בין הרומנטי למכאני מייצר חיכוך מתמיד. הערגה פוגשת מציאות רועשת והשבר פוגש רצון להיאחז.
מחול בגובה העיניים
הקטעים שהוצגו היום תפקדו כאקספוזיציה רגשית. לא עלילה ליניארית אלא נרטיב אסוציאטיבי שמאפשר לכל צופה למצוא את עצמו בפנים. כמו במוזיקה או בציור, המשמעות נוצרת במפגש.
ערגה תעלה בקרוב בבאר שבע ובהמשך בתל אביב ובגרמניה. אם לשפוט לפי ההצצה שניתנה היום, קמע ממשיכה בקו המזוהה עמה. מחול בגובה העיניים. רגשי אך מדויק. חשוף אך מאוזן.
בעולם רועש וחסר ודאות, גינץ בוחר לדבר על הדבר הפשוט והמורכב ביותר. הרצון להיות נאהב. לדעת שמישהו בוחר בך. ולמרות הכול, להמשיך להאמין.
צפו והאזינו לטריילר הרשמי של המופע הצפוי
