כילד בתקופת בית הספר היסודי, פגשתי בבית את סיפורי הומרוס. האיליאדה והאודיסאה נכנסו לחיי כהרפתקאות מסעירות ומחוללות דמיון. הספרים פתחו שער לעולם פראי, מסתורי וחסר גבולות.
בשנות השישים, איש לא הגיש לנו עולם מוכן בתוך כף היד. קראנו ספרים והענקנו לדמויות פנים וקולות משלנו.המיתולוגיה היוונית סיפקה אז חומר בעירה מופלא לדמיון. האלים שלטו בשמים, בימים ובגורלם של בני האדם. צאצאיהם נעו בין כוחות אדירים לחולשות אנושיות מאוד. אכילס, הקטור ואודיסאוס הפכו לדמויות קרובות מעולם רחוק. לצדם חיכו קיקלופים, מכשפות, סירנות ומפלצות ים. כל פרק הרחיב את גבולות הדמיון בעוד כמה קילומטרים.
כיום המסכים מקיפים אותנו כמעט בכל רגע. הם מעניקים לדמויות גוף, צבע, תנועה וקול מוכנים. לעיתים הם גם חוסכים מהצופה את מסע הדמיון הפרטי. כעת כריסטופר נולאן מחזיר את העולם ההוא למסך הגדול. המלחין והמפיק המוזיקלי השוודי לודוויג גורנסון מעניק לו נשימה, מתכת, מיתר וקול. פס הקול הופך כאן לשער עצמאי אל המיתולוגיה העתיקה.
שני סיפורים שהולידו עולם שלם
המסורת מייחסת להומרוס את האיליאדה ואת האודיסאה. שתי היצירות התגבשו כנראה במאה השמינית לפני הספירה. הן צמחו מתוך מסורת ארוכה של שירה וסיפור בעל פה.
היצירות שייכות לתקופה הארכאית, ולא לתקופה ההלניסטית. חוקרי אלכסנדריה אספו והשוו גרסאות בתקופה ההלניסטית. עבודתם סייעה לקבוע נוסחים ולשמרם לדורות הבאים.
האיליאדה אינה מספרת את כל מלחמת טרויה. היא מתמקדת בפרק קצר בשנה האחרונה למלחמה. במרכז ניצב זעמו של אכילס בעקבות הפגיעה בכבודו. אכילס פורש מהקרבות ומשאיר את היוונים בחולשתם. מות פטרוקלוס מחזיר אותו אל שדה הקרב. הפעם הוא נלחם מתוך כאב וצימאון לנקמה. הוא הורג את הקטור, גדול לוחמי טרויה. לאחר מכן מגיע פריאמוס ומתחנן לקבל את גופת בנו. המפגש מחזיר אל אכילס מעט אנושיות.
האיליאדה מסתיימת בהלוויית הקטור, ולא בחורבן טרויה. סוס העץ מופיע במסורות אחרות סביב המלחמה. גם נפילת העיר נותרת מחוץ לסיום האפוס. ברקע עומד סיפורה של הלנה, אשת מנלאוס מספרטה. פאריס מביא אותה לטרויה ומצית מלחמה עצומה. האלים בוחרים צדדים ומנהלים חשבונות דרך בני האדם.
האודיסאה מתחילה לאחר שהיוונים החריבו את טרויה. אודיסאוס מבקש לחזור אל פנלופה וטלמאכוס באיתקה. הדרך הביתה נמשכת עשר שנים נוספות. פוסידון רודף אותו ומטלטל את ספינותיו. הקיקלופ פוליפמוס הופך את המסע לנקמת אלים. קירקה, קליפסו והסירנות מעמידות אותו בפני פיתויים. אודיסאוס עובר בין סקילה לבין כריבדיס. הוא גם יורד אל ממלכת המתים. כל תחנה גובה מחיר נוסף ממנו ומאנשיו.
לבסוף הוא חוזר לאיתקה כשהוא מחופש לקבצן. פנלופה עדיין ממתינה, בעוד המחזרים משתלטים על ארמונו. מבחן הקשת מחזיר לו את זהותו ואת ממלכתו. האיליאדה עוסקת בזעם, בכבוד ובתהילה בשדה הקרב. האודיסאה עוסקת בתושייה, געגוע, הישרדות ושיבה הביתה. יחד הן מספרות גם על המחיר שמשלמים השורדים.
״טרויה״ העניקה למיתוס גוף הוליוודי
לצורך התמונה הקולנועית המוקדמת, כדאי לעצור בשנת 2004. אז הגיע למסכים הסרט ״טרויה״ של וולפגנג פטרסן. הסרט העניק לסיפור האיליאדה מעטפת הוליוודית עצומה. בראד פיט גילם את אכילס ואריק באנה גילם את הקטור. אורלנדו בלום הופיע כפאריס ודיאן קרוגר גילמה את הלנה. פטרסן צמצם כמעט לחלוטין את מעורבות האלים.
הסרט הפך את המיתוס לדרמה אנושית וגופנית. חרבות, חומות, ספינות וצבאות תפסו את מרכז המסך. האולימפוס נשאר כמעט לחלוטין מחוץ לתמונה. ג׳יימס הורנר הלחין את המוזיקה לסרט. הוא השתמש בתזמורת רחבה, מקהלות וכלי הקשה. קולה של טניה צרובסקה העניק לפסקול כאב עתיק.
הורנר עטף את הקרבות בגבורה, אבל ובתחושת גורל. המוזיקה פעלה בתוך מסורת האפוס ההוליוודי המוכרת. היא נשאה את נפילת הגיבורים ואת חורבן העיר. מעניין לגלות שגם נולאן כמעט נכנס אז לטרויה. לאחר ״ממנטו״ הוא בחן את התסריט שכתב דייוויד בניוף. וולפגנג פטרסן קיבל לבסוף את מלאכת הבימוי.
נולאן שמר במשך שנים תמונה אחת מאותו תהליך. הוא דמיין סוס ענק שוקע בחול לאחר השלמת משימתו. התמונה נשארה איתו במשך כשני עשורים.
נולאן יוצא למסע הגדול
״האודיסאה״ של כריסטופר נולאן עלתה בבתי הקולנוע ברחבי העולם החודש. נולאן כתב, ביים והפיק את העיבוד החדש. מאט דיימון מגלם את אודיסאוס ומוביל את המסע. לצדו מופיעים אן האתאוויי, טום הולנד וזנדאיה. גם לופיטה ניונגו ושרליז ת׳רון משתתפות בהפקה. הסרט צולם ברחבי מדינות רבות ובתנאי שטח מורכבים.
נולאן צילם כל פריים באמצעות מצלמות פילם של איימקס. המצלמות הענקיות יצאו אל ימים, הרים, מדבריות וחופים. המציאות סיפקה להפקה קנה מידה שאולפן מתקשה להעניק. הים אינו משמש כאן כתפאורה בלבד. הוא הופך ליריב, דרך ומבחן מתמשך. כל גל מזכיר שאודיסאוס עדיין רחוק מביתו.
עבור המוזיקה פנה נולאן שוב ללודוויג גורנסון. השניים שיתפו פעולה קודם ב״טנט״ וב״אופנהיימר״. הפעם חיכה להם עולם קדום ומאתגר יותר.
המלחין שהפך מחקר להרפתקה
לודוויג גורנסון נולד בשנת 1984 בשוודיה. בשנת 2007 הוא עבר ללוס אנג׳לס. שם למד הלחנה למסך באוניברסיטת דרום קליפורניה. במהלך לימודיו פגש את הבמאי ראיין קוגלר. המפגש הוליד שותפות יצירתית ארוכה ומצליחה. השניים עבדו יחד לאורך כל סרטיו של קוגלר.
גורנסון הלחין את ״תחנת פרוטווייל״, ״קריד״ ו״הפנתר השחור״. בהמשך הגיעו ״אופנהיימר״ ו״חוטאים״. שלושת הסרטים האחרונים העניקו לו שלושה פרסי אוסקר.
הוא גם יצר את המוזיקה לסדרה ״המנדלוריאן״. העבודה העניקה לו שני פרסי אמי רצופים. הנושא המרכזי הפך לחלק מהזהות החדשה של ״מלחמת הכוכבים״.
במקביל פיתח גורנסון קריירה עשירה כמפיק מוזיקלי. שיתוף הפעולה שלו עם צ׳יילדיש גמבינו זכה להצלחה עצומה. השניים יצרו יחד גם את ״This Is America״.
גורנסון אינו מסתפק בכתיבת מנגינה יפה לתמונה. הוא חוקר תרבויות, כלים, מקצבים וטכנולוגיות הקלטה. בכל פרויקט הוא מחפש דלת לעולם קולי חדש. עבור ״הפנתר השחור״ הוא חקר מסורות מוזיקליות אפריקאיות. ב״טנט״ הוא שיחק בכיווני הזמן. ב״אופנהיימר״ הפך כלי מיתר למנוע נפשי חסר מנוחה.
״האודיסאה״ העניקה לו הזדמנות למחקר חדש. הפעם הוא צלל אל הארכאולוגיה המוזיקלית של יוון. המטרה לא כללה שחזור מוזיאוני קפוא.
בלי תזמורת ובלי צלילים מוכרים
נולאן הציב בפני גורנסון בקשה ברורה. הוא לא רצה תזמורת סימפונית מסורתית. גם הצלילים המוכרים מסרטי "חרבות וסנדלים" לא התאימו לחזונו. גורנסון נדרש לצאת מאזור הנוחות שלו. הוא חיפש כלים שלא פגש בעבודותיו הקודמות. המחקר הוביל אותו אל האאולוס ואל הלירה.
הבחירה נשענה גם על היגיון היסטורי. התזמורת המודרנית לא התקיימה בתקופת הסיפור. גורנסון ראה באיסור הזדמנות ליצירת שפה חדשה. המטרה לא ביקשה להוכיח כיצד נשמעה יוון העתיקה. איש אינו יודע זאת בוודאות. גורנסון בנה עבר אפשרי, חי, מחוספס ומסוכן.
הוא חיבר בין כלים עתיקים לטכנולוגיה עכשווית. האאולוס והלירה פגשו גונגים וסינתיסייזרים. כך נולד עולם שנשמע קדום ועל זמני.
האאולוס מעניק למסע נשימה פראית
האאולוס היה כלי נשיפה כפול נפוץ ביוון העתיקה. הכלי ליווה טקסים, מחולות, שירה ומופעי דרמה. צלילו מסוגל לצרוח, להתפתל ולהישמע כמעט אנושי. נולאן התעניין בכלי כבר בשיחות הראשונות. גורנסון פנה אל המוזיקאי קאלום ארמסטרונג. השניים השתמשו ברפליקה המבוססת על ממצא עתיק.
המקור הגיע מהמאות השישית והחמישית לפני הספירה. פיות וקנים מקוריים לא שרדו עד ימינו. לכן המוזיקאים חקרו מקורות ותיאורים מהעולם העתיק. הם ניסו להבין כיצד נגן קדום הפעיל את הכלי. התוצאה אינה מעודנת או מנומסת. האאולוס נושם, צורח ומטלטל כמו סערה מעל הים.
גורנסון תיאר אותו ככוכב הרוק של העולם העתיק. ההגדרה מתאימה לאנרגיה הפראית שלו. הכלי אינו מקשט את המוזיקה, אלא מוביל אותה.
הלירה פוגשת את קשתו של אודיסאוס
נולאן שמע בצליל הלירה את מתיחת קשתו של אודיסאוס. הרעיון הפך את הכלי לסמל מוזיקלי של הגיבור. כל פריטה נושאת מתח, זיכרון ואיום.
גורנסון עבד עם המוזיקאית והחוקרת רוזה פרגורפטי. היא התמחתה בנגינה בלירה יוונית משוחזרת. עבודתה שילבה מחקר היסטורי וניסיון מוזיקלי אישי. פרגורפטי בחנה ציורי כדים ומקורות פילולוגיים. היא גם חקרה את אפשרויות הכלי בזמן ההקלטות. שבעת המיתרים הפתוחים הציבו מגבלות יצירתיות רבות. דווקא המגבלות הולידו צבעים מוזיקליים חדשים. גורנסון שמר על הצליל החשוף של הלירה. הוא לא הטביע אותו בתוך אפקטים אלקטרוניים כבדים.
האאולוס והלירה יוצרים יחד שיחה קדומה. הנשיפה מביאה סערה, פראיות ואיום. המיתר משיב לה בזיכרון, דיוק וכמיהה לבית.
הברונזה הופכת לתזמורת
נולאן ביקש להדגיש גם את חומריות תקופת הברונזה. גורנסון לקח את הרעיון אל אולפן ההקלטות. הברונזה הפכה מחומר היסטורי לחומר מוזיקלי.
המלחין שכר שלושים וחמישה גונגים בגדלים שונים, עשויים מברונזה כמובן. הוא הקליט אותם בעוצמות ובצירופים משתנים. לאחר מכן חיבר אליהם שכבות של סינתיסייזרים. הגונגים יצרו מרחב עמוק, כבד ומאיים. הסינתיסייזרים פתחו את הצליל אל מחוץ לזמן. העתיק והמודרני נפגשו בתוך אותה תהודה.
גורנסון לא עצר בכלי הנגינה. הוא הקליט קירות, מעקות וגרוטאות מתכת. גם יחידות מיזוג הפכו עבורו לכלי הקשה. כל חפץ קיבל הזדמנות להשמיע קול. הסביבה כולה הפכה לתזמורת בלתי נראית. המוזיקה צמחה מחומר, אוויר, מיתר וחשמל.
הקול האנושי מחזיר את הומרוס למקור
לפני הספרים, משוררים שרו את האודיסאה בפני קהל. כל מספר העניק לסיפור קצב ופרשנות משלו. הקול האנושי נשא את העלילה בין קהילות ודורות. גורנסון שילב שירה כדי להעניק למוזיקה קצב רגשי. ג׳יימס בלייק תרם קולות לפסקול. הגוון השברירי שלו עומד מול הברונזה וההקשות.
הקולות מכניסים פגיעות לתוך העולם העצום. הם מזכירים שמאחורי המיתוס עומד אדם מותש. אודיסאוס אינו רק גיבור, אלא גם שורד.
טרוויס סקוט מופיע בסרט בתפקיד משורר נודד. נולאן ראה קשר בין השירה העתיקה לבין הראפ. בשני העולמות, הקול מעביר סיפור באמצעות קצב וזיכרון. הבחירה מחזירה את הסרט אל מקורותיו של הומרוס. הסיפור התחיל בקול חי מול קהל. כעת הוא חוזר דרך הקול אל אולם הקולנוע.
הראפ וספוקן וורד של העת העתיקה…
מ״טרויה״ אל צליל שאינו מוכר
מול התזמורת הרחבה של ״טרויה״ ניצב עולם אחר. הורנר השתמש בשפה הוליוודית מוכרת ומרשימה. גורנסון מפרק את השפה ומתחיל מחדש.
האאולוס מעניק למסע נשימה פראית. הלירה נושאת את זיכרון הקשת והבית. הברונזה מעניקה לסיפור משקל גופני ממשי. הסינתיסייזרים יוצרים מרחב שאינו שייך לתקופה מסוימת. הקולות מחזירים את הומרוס אל המסורת שבעל פה. הכול מתחבר למסע מוזיקלי עצמאי.
פס הקול אינו רק ליווי לתמונה. הוא מספר את המסע מזווית אחרת. לפעמים הוא הים, ולפעמים הוא הפחד שבתוך הגיבור. כאן נמצאת גולת הכותרת של ההפקה. נולאן מחזיר את אודיסאוס למסך הגדול ביותר. גורנסון מחזיר את הסיפור אל האוזן האנושית.
עבורי, המעגל מתחיל בין הספרים בבית. שם הפליג הדמיון ללא תמונות מוכנות. כעת הדמויות הישנות יוצאות שוב אל הים. הפעם הן נושאות צליל שלא הכרנו בילדות. אולי הצליל הזה יחזיר אותנו לרגע אל הדמיון. אולי הוא גם יזכיר מה איבדנו מול המסכים.
ומה עם ההרפתקה הבאה
כעת נותר לנו, חובבי המיתולוגיה העתיקה, להמתין למסע נוסף. אולי יגיע סוף סוף תורם של יאסון והארגונאוטים. גם מסעם אל גיזת הזהב ראוי למסך הגדול בגרסה עדכנית ומפוארת.
יש שם ספינה אגדית, גיבורים, אלים, מפלצות ואהבה הרסנית. כל אלה מחכים לבמאי אמיץ ולמלחין חסר פחד. אחרי אודיסאוס, הים המיתולוגי עדיין מחזיק אוצרות רבים.
