המוזיקאית והזמרת חני דינור חוזרת עם אלבום שמתחיל בנשימה ונגמר בהקשבה. לצידה עומד רמי הראל, שותף מלא ליצירה ולשפה המוזיקלית של האלבום. הדרך שעברה נוכחת בכל רגע. היא לא זועקת והיא מחלחלת לאט. הקול שלה נשמע קרוב והוא מושך פנימה.
לפני כשנה הכול נעצר. במהלך העבודה על הפרויקט הגוף קרס. האוויר לא נכנס והנשימה הפכה למאבק. דינור מצאה את עצמה באשפוז ממושך. היא הורדמה והונשמה ועברה טיפול אינטנסיבי. אחר כך הגיע שיקום נשימתי ארוך. חודשים של חוסר ודאות עברו עד שחזרה לעמוד ולשיר.
במקביל השירים המשיכו להתקיים בתוכה. דינור והראל גיבשו יחד תהליך עבודה מדויק ושקט. הבחירה נשענה על חיבור רגשי עמוק לשירים. העיבוד נבנה על צמצום ועל הקשבה. פחות שכבות ויותר נוכחות.
קאנון גברי דרך גוף שחווה
דינור פונה לשורה של יוצרים שמגדירים את הרוק הישראלי. מיכה שטרית, ברי סחרוף, ארקדי דוכין, עברי לידר, ירמי קפלן, יזהר אשדות, חמי רודנר ו־אסף שריג. אלה קולות שכתבו על כוח, תשוקה, בדידות ותלות. דינור לא משנה את המילים. היא משנה את הזווית. הקול שלה רך אך יציב והוא מעביר את השירים למרחב אישי יותר. לצדם נמצאת גם כתיבה של חנה גולדברג. הרגישות שלה מאזנת את המכלול ופותחת עוד שכבה.
הבחירה כשיקוף של תהליך
הבחירה בשירים אינה מקרית. כמעט כולם עוסקים בגבול. בין שליטה לאובדן, לבין נשימה לחנק. בין קרבה לריחוק. השירים נבנים כאן כרצף אחד. הם לא אוסף אלא מהלך רגשי. דינור מחברת ביניהם דרך הגשה אחידה שמדגישה פגיעות ושליטה יחד.
כשהקול משנה משמעות
דינור לא מנסה להתעלות על המקור. היא מצמצמת. היא מקשיבה. שירים שנשמעו בעבר כהצהרה מקבלים כאן אופי של וידוי. המרחק בין המבצעת לטקסט מצטמצם. ההאזנה נעשית קרובה יותר. כמעט אישית.
פסנתר וצלו – מרחב לנשימה
רמי הראל מלווה בפסנתר מדויק וקשוב. הנגינה מחזיקה מרחב. מאיה בלזיצמן מצטרפת בצלו במספר קטעים ומוסיפה עומק. העיבוד מינימלי מאוד. אין עומס. יש מקום לנשימה.
סיכום
זה אלבום שמחבר בין בחירה מדויקת לבין חוויה אישית. דינור לא רק מפרשת שירים אלא חיה אותם מחדש. הסיפור הרפואי נטמע בתוך הצליל. כל נשימה נוכחת. "פסנתרוק" נשאר כי הוא מדויק וכנה.
דינור לוקחת את השירים הכל כך מוכרים והופכת אותם ליצירות מתוך ליבה. ההאזנה משנה את האופן שבו מבינים את המסרים. זה מרגיש כמו שיחה אינטימית בארבע עיניים ואוזניים. יש כאן נגיעה של זהב.
