מותו של דייב מייסון Dave Mason מסמן פרידה מאחת הדמויות המיוחדות והפחות מתרברבות של הרוק הבריטי. הוא לא היה הפרונטמן הקלאסי ולא האיש שתמיד תפס את הכותרות, אבל לאורך עשורים ארוכים הוא השאיר חותם עמוק ומדויק על המוזיקה, כזה שמתגלה בעיקר למי שמקשיב באמת.
האיש שלא ניסה להיות הפרונטמן
בתוך להקת טראפיק Traffic, לצדו של סטיב ווינווד, מייסון לא התחרה על מרכז הבמה. הוא הגיע עם שירים שלמים, סגורים, כאלה שלא מבקשים רשות. כבר שם היה ברור שמדובר ביוצר שמעדיף את השיר על פני הדמות.
השיר הכי מזוהה עם הלהקה – Feelin' Alright הפך עם השנים להמנון לא רשמי, דווקא בגלל הפשטות שלו. אין בו דרמה גדולה, יש בו תחושת שחרור שקטה, כזו שמחלחלת לאט. מדובר בשיר קאנוני שקיבל ביצועים משלל אמנים מגוונים.
כניסות יציאות ומה שביניהן
הקשר של מייסון עם טראפיק לא היה יציב. הוא נכנס ויצא, חזר ועזב, אבל בכל פעם השאיר משהו. זה לא סיפור של להקה אלא של יוצר שלא מוכן להתיישר לפי קו אחד. גם כשהוא לא היה שם, הנוכחות שלו הורגשה. זו הייתה חתימה שקשה לפספס גם כשהיא לא עומדת בפרונט.
קריירת סולו בלי רעש מיותר
אחרי טראפיק הוא המשיך לבד. לא חיפש להמציא את עצמו מחדש אלא לדייק את מה שכבר היה שם. האלבומים הגיעו בקצב משלו, והקהל שמצא אותו נשאר. השיר We Just Disagree מציג את הצד הרך יותר. שיר שמבין פרידה בלי לדרוש הכרעה. לא מתפוצץ אלא מתפזר לאט.
נגן של שירים
מייסון לא היה גיטריסט של הפגנת יכולת. הוא ניגן כדי לשרת את השיר. ידע מתי להיכנס ומתי להיעלם. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל בעולם של אגו זה הופך לאמירה. לא במקרה הוא מצא את עצמו משתף פעולה עם שמות גדולים. הוא לא גנב את ההצגה, אבל תמיד הוסיף שכבה.
מה שנשאר אחרי הצליל
דייב מייסון מייצג סוג אחר של יוצר. כזה שלא רודף אחרי רגעים גדולים אלא בונה דרך ארוכה. השירים שלו לא צועקים, הם נשארים. ובסוף זה אולי המדד האמיתי. לא כמה רעש עשית, אלא כמה זמן נשארת באוזן.
