האופרה פוגשת את הרגע בצוותא

ערב בצוותא שמחבר בין זיכרון, שירים וחזרה לשגרה

עוד סימן לחזרה לשגרה נרשם אמש באולם הראשי של צוותא, מהבתים המזוהים ביותר עם התרבות הישראלית. חוג ידידי האופרה הישראלית מילא את האולם במופע "בשש אחרי המלחמה". זה לא היה עוד ערב מוזיקלי. זה היה רגע מדויק בזמן. על הבמה הובילו דניאלה סקורקה, טל גנור, תום כהן ועדי עזרא, לצד דוד זבה שניגן וניצח. יחד הם יצרו ערב שנע בין כאב לתקווה, בין זיכרון לנשימה מחודשת.

בין הממ״ד לבמה

מאחורי הערב הזה עומדת סדרת המופעים "האופרה שרה בצוותא", שמעלה בימים אלה מפגשים בין עולם האופרה לבין הזמר העברי. מיטב סולני האופרה הישראלית מעניקים פרשנות אופראית לשירים מוכרים ואהובים, כאלה שהפכו לפסקול מקומי. כל מופע נבנה סביב יוצר, תקופה או רעיון, ודרך העיבודים והביצועים נחשפת שכבה נוספת בתוך השירים. החיבור הזה בין קלאסיקה לבמה עכשווית יוצר חוויה נגישה, אך לא מתפשרת, שמביאה את השירים למקום חדש.

הסדרה שתוכננה לרוץ בצוותא נעצרה עם פרוץ המערכה. אולם עם ההקלות, והחזרה לחיים. שלא הרגישה טכנית. היא הרגישה הכרחית.

מה שקרה על הבמה היה החוליה החסרה. זה היה המעבר בין הישיבה בממ״ד לבין החזרה לרחוב. רגע ביניים טעון. כזה שמאפשר לעכל, גם בלי מילים מפורשות. דוד זבה אסף וערך שורת שירים מתוך הסיפור הישראלי. שירים של מלחמה ושלום, אהבה ותקווה. הוא חיבר ביניהם ברגישות. כל שיר נשם בפני עצמו, אבל גם הדהד את הבא אחריו.

מחווה ליוצרים שהלכו

המופע התגלה גם כמחווה רחבה לזכרו של מתי כספי. מהיוצרים הגדולים כאן. כמה משיריו קיבלו ביצועים חדשים, כולל כאלה שנשמעו בטקס האשכבה. הביצועים לא ניסו לשחזר. הם חיפשו אמת חדשה בתוך החומר המוכר. לצד זה, הקדישו רגע גם לזכרה של צרויה להב, שהלכה לעולמה לאחרונה. המחווה נשארה צנועה. השירים דיברו במקומה.

רגעי השיא של הערב

רגעי השיא של הערב נבנו דרך בחירת שירים מדויקת והגשה ישירה. עדי עזרא הוביל את "שיר של אחרי המלחמה" של אריק איינשטיין ו-שם טוב לוי בקו נקי ונוגע. מיד אחריו נשמע "דקה דומיה" של יהונתן גפן ו-מתי כספי שהכניס שקט עמוק לאולם. "שיר היונה" חיזק את המחווה לכספי והדגיש את הרלוונטיות שלו. "מה זאת אהבה" של אהוד מנור וכספי הוסיף מבט אנושי ורך. "חיימקה שלי" של דן אלמגור ו-משה וילנסקי החזיר את הצליל הנוסטלגי לבמה. "הימים האחרים" של חיים חפר ו-דובי זלצר סגר את הרצף במבט רחב על הזמן והזיכרון.

בתוך רצף השירים עלו גם אסוציאציות לבמות אחרות שנוצרו בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. המופע "ימים טובים פי אלף" של התיאטרון הקאמרי ביקש לחבר בין קהל, מציאות ותרבות אחרי השבר. גם הפרויקט "שלום, מלחמה" של תיאטרון גשר עסק באותם קצוות. של כאב ושל תקווה. הערב בצוותא פוגש את אותו צורך דרך המוזיקה. הוא לא מספר סיפור אחד. הוא מניח שכבות של זיכרון, רגש וקול. ומשם הדרך לזיכרונות האישיים כבר קצרה.

שירים שגדלנו עליהם

הרפרטואר לקח אותי אחורה. אל ימי בית הספר היסודי, בבית החינוך על שם אהרון דוד גורדון בצפון תל אביב. רגעים לפני ארוחת הצהריים. שירים שהיו חלק מהיום. כאן, בתוך המציאות הנוכחית, הם נשמעו אחרת. עמוקים יותר. קרובים יותר.

הבחירה עברה בין תקופות. שירים שנכתבו תוך כדי לידתה של מדינה ועד היום. מתוך יצירתם של חיים חפר, משה וילנסקי, אהוד מנור ו-נורית הירש. הירש, היחידה מביניהם שעודנה איתנו, נכחה גם בקהל. נוכחות שקטה. משמעותית.

רגע של תרבות בזמן הזה

יש מופעים שמתוכננים היטב. ויש כאלה שפוגשים את הרגע. "בשש אחרי המלחמה" שייך לסוג השני. בלי הפקה גדולה. בלי רעש מיותר. רק שירים, מבצעים וקהל שמוכן להקשיב. ובתוך כל זה, נוצר רגע נדיר. כזה שלא רק מסכם תקופה, אלא גם פותח פתח למה שיבוא אחריה.

וכמה רגעים מתוך המופע