קשה לשכוח את הרגע שבו קותימן ואלרן דקל חברו יחד ל My Everything מתוך האלבום Open. זה לא היה רק שיר שתפס אלא רגע שבו נולדה שפה משותפת. חיבור שנשען על רגש ישיר ועל הבנה מוזיקלית עמוקה בלי צורך להרשים בכוח. לכן הוא גם זכה בפרס בפסטיבל הסרטים הקצרים ״HollyShorts״.
עכשיו הם חוזרים אל אותה נקודה אבל ממקום בשל יותר. היום יוצא Everybody Needs To Be שיר ראשון מתוך האלבום המשותף Hope והוא מגיע יחד עם קליפ שמבהיר כבר מהרגע הראשון את הכיוון. פחות רעש יותר תחושה. פחות הצהרות יותר נוכחות.
שיר שמבקש להרגיש
כבר מהשורה הפותחת דקל מנסח את לב השיר. למה אנחנו צריכים להפוך את זה למסובך. זו לא רק שאלה אלא גם עמדה. הטקסט בוחר בפשטות כמעט עיקשת. אהבה קרבה רצון להיות יחד בלי עומס של פרשנות. אין כאן ניסיון לבנות סיפור גדול אלא ללכוד רגע אחד מדויק.
הפזמון נכנס מהר ונשאר. הקריאות החוזרות מייצרות תחושת זרימה משוחררת. זה שיר שעובד דרך חזרתיות שמחזקת את הרגש במקום לפרק אותו. גם בשורות הקטנות מסתתרת האמירה הגדולה. להחזיק קרוב אבל לא חזק מדי. אינטימיות שיש בה רוך ושליטה בו זמנית.
בין לילה לבוקר
השיר נע בין שני מצבים. הלילה שבו הכול פתוח ואינטימי לבין הבוקר שמביא איתו מציאות. אבל במקום דרמה יש בחירה אחרת. לשבת לאחור וליהנות מהדרך. לא למהר להגדיר. לא למהר לסכם. הגישה הזו מייצרת שיר שנשאר בתוך הרגע ולא מנסה לברוח ממנו קדימה.
הפקה שמדברת בגובה העיניים
קליפ שמבין את השיר
מ Open אל Hope
כדי להבין את המהלך צריך להסתכל על הדרך. Open היה אלבום רחב עם תנועה בין סגנונות והשפעות. בתוך המרחב הזה שיתוף הפעולה עם דקל סימן רגעים של התכנסות. עכשיו Hope לוקח את הרגעים האלה צעד קדימה. מה שהיה חלק הופך למרכז. מה שהיה ניסוי הופך לבחירה. האלבום החדש שצפוי לצאת בסוף מאי נבנה מתוך שנים של עבודה משותפת. אינסטינקט אמון ושפה שכבר לא צריך להסביר.
התחלה שמספרת את הכול
Everybody Needs To Be לא מנסה להיות גדול מהחיים. הוא בוחר להיות מדויק. הוא מציע רגע של חיבור פשוט וישיר. בעולם שמחפש כל הזמן להפתיע יש כאן בחירה להישאר. אם זה הכיוון של Hope אז קותימן ודקל לא חוזרים אחורה. הם מתקדמים פנימה אל מה שכבר עובד ביניהם.

