כשהעיר התעוררה לאזעקה באותו בוקר שבת, הרגע שבו התברר שאנחנו נכנסים למערכה צבאית, בבארבי לא חיכו. שאול מזרחי, בעל המועדון דאג שהודעה תצא לקהל מיד, קצרה, עניינית, כזו שלא משאירה מקום לפרשנות:
בעקבות המצב
המופעים בבארבי מבוטלים עד להוראות חדשות של פיקוד העורף .
אין צורך לשלוח אלינו מיילים או הודעות,
נעדכן אתכם על תאריכים חלופיים בהמשך
יש להמתין בסבלנות
זעקה מהלב
שלושה שבועות אחר כך, הסבלנות הזו מתחלפת במשהו אחר לגמרי. לפני כל פרשנות, הנה הדברים כפי שנכתבו, ללא נגיעה:
היי הלוווו, שמישהו יתעורר פה! כבר שלושה שבועות שענף התרבות משותק!!!
ענף שבשנה ממוצעת מביא אלפי מופעים עם מאות אלפי צופים ורוכשי כרטיסים ואין קול. שקט, דממה. התקשורת לא מפסיקה לספר על חברות התעופה- יש טיסות יוצאות, כמה נוסעים, מי יפצה וכו’. שלא נדבר על הצורך הבסיסי של הציבור לצאת לחו”ל ו״להתאוורר”. ושלא נדבר על מסעדות שפים שהכותרות זועקות על ירידה בפדיון של עשרות אחוזים… ועל אירועי פורים שנגנזו, מסיבות העל של חברות ההייטק…
ובסקטור שלנו ההופעות שום מילה. שום תזכורת. אנחנו אוויר. שום דבר.
אנחנו לא צינור חמצן? שעה של ריסטארט לראש? אנחנו השק חבטות של השוק- ללא ייצוג, ללא דאגה, ותמיד ההבנה שאנחנו הראשונים להיסגר והאחרונים להיפתח.
ומתי ייזכרו בנו??
כשהמופעים יהיו סולד אאוט, ומי מבאי התקשורת או מנכ”לים של משרדי הממשלה יזדקקו לכרטיסים למופע ואז יבינו את נחיצותנו. עצוב לי שאין אף אחד שרואה או “סופר” את הטכנאים, הנגנים, מנהלי ומנהלות ההצגה, התאורנים, בעלי חברות ההגברה, המפיקים, האמנים, חדרי החזרות, בעלי המועדונים, הצלמים ומה לא. כל המרקם האנושי שעסוק בימים כתיקונם לכרות פחם ולשאוב מים כדי שהקהל התמים יבוא וייהנה משעה פלוס של שפיות.
במדינה שבשש השנים האחרונות אני תוהה איפה עוד ניתן לחבוט בנו- לרסק, לטלטל, לשבור והכי חשוב: לראות אותנו כשקופים. אין כואב מזה. לשבת בבית בחוסר ודאות, ולדעת או לחשוב שאיבדנו מהרלוונטיות שלנו כרגע.
ולמה? כי אין לנו לובי? או כי אלו שרצים למסכים לכאורה מטעמנו ישר מורידים ומפיצים את ה”רגע” של הניצוץ האלוהי, צועקים באיזו שעה איזוטרית באולפן שמישהו בכלל טרח להזמין אותם ואפילו לא מקשיבים להם? ושלא נדבר על הנציג הבכיר בעולם התרבות שלא יצא להגיד מילה טובה או רעה- משהו…
שוב, אנשים שקופים. כבר אמרתי??
עצוב שעולם שלם משתמש בנו כ”כלי” שנח כחיית מחמד כשזה משרת את האינטרסים, ובועט/מתעלם כאילו אנחנו אוויר בימים שאנחנו זקוקים לו.
אז הנה, אני פה להזכיר: יש מאות ואלפי אנשים בתעשיית המוזיקה שיושבים בבית בחוסר ודאות, בלי לדעת לאן הדברים יתפתחו. אז כשאתם בתקשורת מזמינים שפים או מדברים בלי סוף על חברות התעופה עם לובי אין־סופי מאחורי הקלעים תזכרו שיש גם אנשים שקופים. לא נראים. לא נשמעים.
ורק כשתזדקקו לכרטיס תהפכו עולמות כדי לאתר אותנו ולהיזכר בנו.
שאול אומר הכל
יש משהו כמעט מטלטל במעבר הזה בין הודעה טכנית, ממושמעת, כזו שמתיישרת עם הנחיות, לבין טקסט שנכתב מתוך בטן בוערת. זה אותו אדם, אותו מקום, אותה מציאות, אבל שני מצבי תודעה שונים לחלוטין. הראשון מקבל, השני מסרב.
שאול מזרחי לא נכנס כאן לנימוסים. הוא לא מנסה לעדן ולא מחפש ניסוחים מעוגלים. הוא כותב כמו שמרגישים כשנגמר האוויר. וזה לא במקרה. זו לא הפעם הראשונה שהוא בוחר לא לשתוק. מי שזוכר את ימי הקורונה זוכר גם את המחאה החריגה שלו, שביתת רעב מתחת למשכן ראש הממשלה, רגע שבו הפך מדמות מאחורי הקלעים לקול שמסרב להיעלם.
גם עכשיו הוא לא מדבר רק על הבארבי. המועדון הוא רק נקודת מוצא. מאחוריו עומדת תעשייה שלמה, מרקם אנושי צפוף של נגנים, רבבות של טכנאים, אנשי סאונד, תאורנים, מפיקים, מנהלי במה, בעלי מועדונים. אנשים שחיים בין ערב אחד לשני, בין הופעה להופעה, וכשהרצף הזה נקטע, הכל נעצר יחד איתו.
ובתוך כל זה, השקט. לא שקט של רוגע, אלא שקט של היעדר. אין כותרות, אין דיון, אין כמעט נוכחות בשיח. כאילו מישהו החליט שהתרבות יכולה לחכות. אולי כי אין לה לובי, אולי כי היא לא יודעת לצעוק בזמן הנכון, ואולי פשוט כי התרגלו שהיא זו שתיסגר ראשונה ותיפתח אחרונה. הטקסט הזה לא מבקש רחמים. הוא דורש שיראו. שיזכרו. שיבינו שהמוזיקה, ההופעות, המקומות שבהם אנשים נפגשים מול במה, הם לא קישוט לשגרה אלא חלק ממנה.
ובסוף, אחרי כל המילים, נשארת התחושה הפשוטה, המדויקת, הכואבת. אנחנו אוויר.
