בתאריך 5 במרץ היה אמור רמי פורטיס לעלות לבמה במועדון בארבי בנמל יפו למופע פורים שכבר הפך למסורת. קהל קבוע מגיע כל שנה ומצפה לרגע הזה. השנה, בשל המערכה הצבאית, זה לא קרה. המופע בוטל והופעות נוספות ירדו מהלוח. החלל שנוצר לא נשאר ריק. הוא פשוט שינה צורה.
אל החלל הזה נכנס פרויקט האקווריום מבית מפעל הפיס בניהולו האמנותי של גלעד כהנא. לא תחליף להופעה חיה אלא פרשנות אחרת למהות של הופעה. פורטיס לא ניסה לשחזר את הבארבי. הוא בחר לפרק את הדבר לגורמים ולהרכיב אותו מחדש בתוך חלל מצולם, נקי מרעש, ממוקד.
שלושה שירים בלבד הרכיבו את המהלך. לא סט אלא קשת.
הפתיחה עם ואלס עם מתילדה לא בחרה בדרך הקלה. פורטיס לא זרק להיט כדי לחמם מנועים. הוא נכנס מהצד. השיר הזה מחזיר אל רגעי ההיווצרות. הוא נושא איתו את הרוח התיאטרלית שאפיינה את תחילת הדרך. הוא מזכיר את ימי להקת זבוב ואת ההשפעות של Alex Harvey שהכניסו לבמה המקומית פרפורמנס ולא רק שיר. זה לא רק נוסטלגיה. זו הצהרת כוונות. פורטיס חוזר לנקודת האפס כדי להתחיל מחדש.
איך שניצחת מגיע מיד אחרי ומעביר את המבט פנימה. כאן כבר אין מסכות. השיר מדבר על תוצאה ועל מחיר. הוא מביא איתו שנים של דרך, של חיכוך, של הבנה. אם הפתיחה עסקה במי שפורטיס היה, האמצע מציג את מה שקרה לו לאורך הדרך. זה רגע חשוף יותר. פחות תיאטרון יותר אמת.
ואז מגיע שקיעתה של הזריחה מתוך סיפורים מהקופסא. הבחירה לסיים דווקא כאן לא מחפשת סגירה נוחה. השיר מחזיק סתירה. הוא נע בין אור לחושך בלי להכריע. פורטיס לא מציע קתרזיס. הוא משאיר את המתח חי. כך המהלך נסגר בלי להיסגר באמת. התחלה דרך והבנה שאין סוף נקי.
הסדר הזה לא מקרי. הוא מתפקד כביוגרפיה דחוסה. רגע ההיווצרות עובר דרך ההתפכחות ומגיע אל השלמה עם הסתירה. בתוך פורמט קצר מתקבלת תמונה שלמה.
לצד פורטיס פועלת להקה מדויקת. גיא פורטיס בגיטרה אורי קוטנר בבס דני עבר הדני בקלידים אנה רז בתופים ורועי שרמן בבקליין. הם לא מנסים לגנוב את הפוקוס. הם מחזיקים את המרחב. כל תו משרת את השיר. כל מעבר נשאר מדויק.
הבימוי של דרור פז והניהול האמנותי של כהנא לא מנסים להעמיס. הם מאפשרים לפורטיס להיות במרכז. עיצוב הסאונד של יובל שפריר מדגיש כל נשימה וכל חריקה. החלל הסטרילי לא מרכך את פורטיס. הוא דווקא מחדד אותו. בלי קהל ובלי רעש חיצוני נשארת רק המהות.
הבארבי מביא כאוס ואנרגיה מתפרצת. האקווריום מביא ריכוז. שני הקצוות האלו משרתים את אותו אמן. הפעם פורטיס בחר בשקט היחסי כדי לחדד את הרעש הפנימי.
השורה התחתונה ברורה. המסורת נעצרה אבל לא נעלמה. היא פשוט קיבלה צורה אחרת. פורטיס לא עלה על הבמה המוכרת אבל הצליח להגיע בדיוק לאותו מקום רגשי. אולי אפילו עמוק יותר.
