יום ראשון, אוגוסט 30, 2026

התרבות שוב נעצרת

שש שנים של משברים חוזרים, והפעם הקול מהשטח דורש מהממשלה לראות את האנשים שמאחורי הקלעים

עולם המופעים בישראל שוב נעצר. אולמות נסגרים, הופעות מתבטלות, והבמה מחשיכה. זה לא מפתיע. זה דפוס שחוזר על עצמו כבר שש שנים. מאז ימי הקורונה, דרך שבעה באוקטובר, ועד המלחמה הנוכחית, עולם התרבות נע בין עצירה לניסיון התאוששות. בכל פעם הוא קם, מתנער, חוזר לעבוד. ובכל פעם מגיעה המכה הבאה.

זה כבר קרה – אבל אז חזרו לנשום

גם בתחילת המלחמה בשבעה באוקטובר 2023 הכל נעצר. הופעות בוטלו, אולמות נסגרו, וההלם היה מוחלט. אבל אז חלה תנועה. התחילו יוזמות קטנות. הופעות מצומצמות. חזרה זהירה. הקהל הגיע. האמנים עלו שוב לבמה. הענף נשם. הייתה תחושה של דרך.

הפעם – אותה עצירה, בלי דרך חזרה ברורה

המצב כעת שונה. אין מתווה. אין צפי. אין שיח מסודר על חזרה. וזה בדיוק מה שמדליק את האור האדום אצל אנשי הענף. הם כבר מכירים את הסיפור הזה. והם יודעים כמה מהר הוא מדרדר.

אותם שמות מתחלפים – אותו דפוס נשאר

הממשלות התחלפו לאורך השנים. בנימין נתניהו, נפתלי בנט ויאיר לפיד הובילו בתקופות שונות, ובהמשך שוב נתניהו. גם שרי התרבות והאוצר התחלפו – ממירי רגב וחילי טרופר למיקי זוהר, ומישראל כ״ץ ואביגדור ליברמן לבצלאל סמוטריץ׳. אבל למרות חילופי השמות, הדפוס נשאר. הסיוע מתעכב, המתווים נבנים תוך כדי תנועה, והשטח הפרטי נשאר מאחור. זו כבר לא שאלה של מי מנהל – אלא איך המערכת פועלת.

הקול שעולה מהשטח

שאול מזרחי מבעלי הבארבי לא חיכה. הוא כתב, דיבר, התראיין. הדברים שלו עלו גם כאן כמעט כמו שהם. בלי פילטרים, בלי ריכוך. זעקה. במקביל עומד יוני פיינגולד, יו״ר איגוד תעשיית התרבות והפקות הבמה בישראל. ולמרות שהם פועלים במסלולים שונים, המטרה שלהם אחת. לדאוג לפועלים הקטנים.

המאבק יצא מהרשתות והגיע לאולפני הטלוויזיה. הקול נשמע. השאלה אם מקשיבים. דאגנו להביא בפניכם שלוש "הופעות" של שאול מזרחי באולפני הטלוויזיה כדי להעביר את המסר, בחלק מהם נראה שהמראיינים לא באמת מבינים במה דברים אמורים, צפו בעצמכם

 

לא הכוכבים – הנמלים

בתוך כל זה צריך לשאול מי באמת נפגע. לא האמנים הגדולים. לא בעלי ההפקות הגדולות. הנפגעים הם אלה שלא רואים. הנמלים (או הדבורים). טכנאי סאונד, תאורנים, מנהלי במה, אנשי תפאורה, חשמלאים, סדרנים, קופאיות, ספקי מזון ומשקאות. תעשייה שלמה פועלת כמו כוורת. מדויקת, מתוזמרת, בלתי נראית. ואז האור כבה.
והם נעלמים.

רובם עצמאים זעירים. הם מנהלים לבד את העסק שלהם. הם משלמים מסים. הם מחזיקים משפחות. וכעת אין להם הכנסה. כבר יותר משלושה שבועות.

שוב שליחויות, שוב נטישה

התמונה מוכרת. אנשי תרבות עוברים לשליחויות (כי בוולט משלמים). זה קרה בקורונה. וזה קורה שוב. רבים עוזבים את התחום. הידע נעלם. הניסיון מתפזר. ואיש לא מבטיח שיחזרו.

גם כשיש הופעות – זה לא באמת אותו דבר

אז כן, יש מי שיגידו שהענף לא נעצר לגמרי. יש הופעות. יש יוזמות. יש קהל. אבל כשמסירים את המסך, התמונה ברורה יותר. ההופעות עברו למקלטים, למרחבים מוגנים, למתכונת מצומצמת. וזה חשוב. זה מרגש. זה נותן אוויר. אבל זה לא באמת אינדי. בימים אלה עיריית תל אביב מכניסה יד לכיס ומסבסדת את העלויות של ההופעות הללו מתחת לאדמה. זו לא תנועה אורגנית של שוק חי, אלא פתרון עירוני שמחזיק את הראש מעל המים. וטוב שכך.

לא כל התרבות באותו מצב

צריך לומר את האמת. התיאטראות הגדולים נפגעים גם הם. הבימה, הקאמרי, בית ליסין, גשר, וגם חיפה ובאר שבע. האולמות ריקים. ההצגות נעצרות. אבל להם יש גב. תקציבים ציבוריים. תמיכה מהרשויות. חוגי ידידים. זה לא מבטל את הפגיעה. זה כן נותן רשת ביטחון. ולצד השני אין. אמרגנים, מפיקים, בעלי מועדונים וכל אנשי השטח פועלים בלי גב כזה. כשהפעילות נעצרת – הכל נעצר.

הפער הזה צורב. והוא עומד בלב הזעקה.

מאבק על נראות

שאול מזרחי ויוני פיינגולד מדברים על פרנסה. אבל לא פחות על נראות. הענף הזה נעלם מהשיח. כאילו אינו קיים. והם דורשים שיראו אותו. לא רחמים. הכרה.

זה כבר לא רק התרבות – זה כשל רוחבי

ולא רק אנשי תעשיית המופעים זועקים. גם יו״ר ההסתדרות מצביע על כשלים עמוקים במתווה הפיצויים. אין מנגנון קבוע למצבי חירום, עובדים רבים נשארים מחוץ למענה, והפער בין המגזר הציבורי לפרטי בולט. המדינה שוב מגיבה באיחור ומשאירה עובדים בלי ודאות. זו כבר לא בעיה של ענף אחד, אלא כשל תכנוני רחב.

ומהצד השני

התגובה מהציבור מורכבת. יש תמיכה. אבל יש גם זלזול. יש מי שרואים בתרבות מותרות. יש מי שלא מבינים את הדחיפות. ולפעמים זה גולש למקומות קשים. וזה רק מעמיק את הפער.

שש שנים של מכות

שש שנים של כאפות ונגיחות עברו על עולם התרבות. מקורונה, דרך שבעה באוקטובר, ועד היום. וכל מה שהוא מבקש עכשיו הוא פשוט. לדאוג לפועליו. לא לכוכבים. לא לכותרות. לאנשים. אלה שבונים את הבמה, מדליקים את האור, מכוונים את הצליל. ובינתיים הקול רק מתחזק. אנחנו אוויר. והפעם הם לא מוכנים להישאר שקופים.

הכי חדשים

תמיד זה עכשיו: שלום חנוך חוגג שמונים

ביום שלישי הקרוב ימלאו לשלום חנוך שמונים. התקשורת כבר חוגגת עם מצעדים, מחוות, ראיונות ובחירת השירים הגדולים....

ואולי אותה שתיקה: הקאמרי חגג שמונים לשמרית אור

שישי בצהריים, אולם קאמרי 1 מתמלא בקהל שבא לומר תודה. לא בכל יום פוגשים יוצרת שמילותיה מלוות...

המחזה "האשליה" – כשהאקסית מסרבת לצאת מהראש

שנה חלפה מאז שאביגיל עזבה את רז, אך מבחינתו דבר לא הסתיים. הזמן התקדם, אולם הלב נשאר...

שיר לוי שר לאבא וממשיך אל הבארבי

בתחילת חודש יוני נפרד עולם המוזיקה מישי לוי, שהלך לעולמו בגיל 63. אחד הקולות הגדולים בזמר הישראלי...

עונת הפסטיבלים יוצאת לדרך: חנוכה 2026 חושף את הקלפים

עונת הפסטיבלים יוצאת לדרך, וחג החנוכה מתחיל להתחמם כבר בסוף אוגוסט. גם השנה צפוי החג להציע שפע...

חגיגות המאה הגיעו לשכונה: אתניקס ושירה זלוף בפארק מנהטן

חגיגות מאה השנים לבת־ים ממשיכות לנוע בין הבמות, החוף והשכונות. אמש הן הגיעו אל פארק מנהטן השוכן...

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

יובל אראל
יובל אראלhttp://yuvalerel.wordpress.com
הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

מבזקים

פטיפון משיקה מועדון חברים חדש למוזיקאים

מאז שהתקליט התמוסס בין רגליו של הדיסק, עולם המוזיקה עבר כמה גלגולים. בהמשך כמעט נעלם גם הדיסק...

פרנק־אן־פורטר עזב את הטירה – טים קארי הלך לעולמו

השחקן והזמר הבריטי טים קארי הלך לעולמו בגיל 80. מנהלתו אישרה כי מת בשלווה בביתו בלוס אנג׳לס....

כששופן פוגש את ריו: אמיתי קורץ מצא את הסמבה שהסתתרה בתוך הקלאסיקה

ישנם רעיונות מוזיקליים שאפשר להסביר במשך דקות ארוכות. אחרים זקוקים לכמה שניות בלבד כדי לגרום לחיוך. קחו...

עוף החול יוצאת מג׳נסיס: הבמה הופכת לפסטיבל עצמאי ב־toX ראשון לציון

יש רגע שבו במה מפסיקה להיות רק במה. היא מפתחת אופי, קהל ואפילו קצב חיים משלה. זה...

איתי לוי מסמן וי על הבארבי

יש במוזיקה הישראלית כמה במות שהשם שלהן מספר סיפור עוד לפני שנדלק האור הראשון. מנורה מסמן כוח...

רעש לבן: שתים עשרה שעות של רוקנרול בקיסריה

הרוק הישראלי לא נעלם, הוא פשוט חיכה למתחם גדול וליום ארוך במיוחד. פסטיבל ״רעש לבן״ מבקש להעניק לו את הבמה הזאת בדיוק. ביום שישי, 9 באוקטובר, המארגנים יפתחו את שערי מתחם Zone Festival בקיסריה. מהצהריים ועד חצות יזרמו שם שתים עשרה שעות של רוקנרול. אנשי toMix אספו לדבריהם את כל מי שמעיר את השכנים. הם […]

לגלות עוד מהאתר הבלוג של יובל אראל

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא