שעה אחת על בימת סוזן דלל הספיקה כדי לנתק את הקהל מהזמן המוכר ולהשליך אותו אל נקודת ההתחלה. New Earth, יצירתו של שחר בנימיני בביצוע להקת הבית למחול, אינה מבקשת לספר סיפור אלא לחזור אל החומר שממנו סיפורים נוצרים. אל הגוף. אל האדמה. אל הדופק.
שבעה רקדנים ורקדניות ניצבים על הבמה כאילו בקעו מקרום כדור הארץ. גופיהם צבועים ומעוטרים, לבושים בבגדי גוף מלייקרה בגוונים ארציים, נדמים כיצורים שזה עתה נחלצו מן הלבה. לא דמויות, לא תפקידים, יסודות. כבר מן הדקות הראשונות ברור שמדובר בטקס תנועתי, לא בדרמה נרטיבית.
שבט, סדר, ואז סדק
הפתיחה חזקה מאוד. מבנה קבוצתי הדוק, כמעט פולחני, תנועה מסונכרנת שמייצרת תחושת שבט מגובש. הקומפוזיציות מדויקות, החללים מחושבים, והגוף הקבוצתי פועל כמו אורגניזם אחד. יש כאן שליטה מרשימה במרחב ועבודה פיזית עמוקה שניכרת בכל שריר. זה רגע שבו הבמה באמת פועמת.
ואז מגיע שלב ההתפרקות.
בנימיני בוחר לפרק את הסדר לטובת כאוס מבוקר. התנועה משתחררת, המבנה נסדק, והבמה מתמלאת באנרגיה פראית, כמעט היולית. הרקדנים נעים במסלולים חופשיים, מתנגשים, מתרחקים, מתכנסים מחדש. הרעיון ברור, בריאה אינה נולדת מתוך נוחות אלא מתוך חיכוך.
אלא שכאן נכנסת גם הביקורת.
בפרקי האמצע האינטנסיביות מצטברת עד כדי עומס. האנרגיה נשארת גבוהה, אך אינה תמיד מתפתחת. החזרתיות מתארכת והמהלך הדרמטורגי מיטשטש. במקום קשת חדה ומדורגת מתקבלת לעיתים מסה דחוסה מדי. לא כל פראיות מייצרת משמעות, ולא כל עודף משרת את הרעיון.
זה אינו כשל של ביצוע. להפך. הרקדנים קורעים את עצמם על הבמה. אין רגע של חצי כוח. הנשימה כבדה, הזיעה אמיתית, השרירים עובדים עד הקצה. דווקא משום שהמחויבות כה טוטאלית, נדמה שעריכה הדוקה יותר הייתה מחדדת את האפקט ומעצימה את החוויה במקום להעמיס עליה.
פס הקול – הלב הפועם של היצירה
אי אפשר להבין את New Earth מבלי להקשיב באמת לפס הקול. המוזיקה כאן אינה ליווי אלא מנוע. היא מטעינה את התנועה, מכתיבה קצב פנימי, מחברת בין קדום לעכשווי. תאי רונה, שאמון על הניהול המוזיקלי, שוזר יחד תיפוף מהפנט, מיתרים נוגים ורבדים אלקטרוניים אפלים. החיבור הזה יוצר תחושה של זמן מעגלי, של הווה מתמשך שפועם דרך הגוף.
ברגעים החזקים ביותר נדמה שהרקדנים אינם מובילים את המוזיקה אלא נישאים עליה. פעימות התוף הופכות לדופק, שכבות הצליל מעבות את התנועה, והאווירה השבטית אינה נראית כמו ציטוט פולקלוריסטי אלא כמו פרשנות עכשווית לחומר קדום. גם כאשר הדרמטורגיה מתפזרת, המוזיקה נשארת עוגן יציב.
מהכאוס אל האנושי
החלק האחרון משנה את הטון. לאחר מסה קבוצתית רועשת, הבמה מצטמצמת לדואט אינטימי. שני גופים מתקרבים בזהירות, כמעט ביראה. הפראיות מפנה מקום לרכות. המגע מקבל משמעות אחרת. אם בתחילת המופע נדמו הרקדנים כיסודות טבע קדומים, כאן הם הופכים לבני אדם.
זהו רגע מדויק מאוד. הבריאה אינה מוצגת עוד ככוח קוסמי אדיר בלבד אלא כמפגש בין שניים. יש שם פגיעות, יש שם חיפוש, ויש תחושה של ניסיון להחזיר את היקום למצבו הראשוני, רגע לפני הפיצול. הדואט הזה מציל את היצירה מסכנת מונוטוניות ומעניק לה עומק רגשי ממשי.
שורה תחתונה
New Earth אינו מופע מושלם. יש בו עודף במקומות מסוימים וחוסר ריסון שהיה יכול ללטש את המהלך כולו. יש רגעים שבהם העוצמה גוברת על הדיוק. אבל יש בו גם אמת בימתית חזקה, חזון ברור ונוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה.
הלהקה נותנת הכול. זו אינה מחווה רטורית אלא עובדה שניכרת בכל דקה על הבמה. הגוף נשחק מול העיניים, המחויבות מלאה, והאמונה בחומר מוחלטת. גם כאשר לא כל בחירה דרמטורגית פוגעת בול, הכנות והאומץ מנצחים.
New Earth חוזר להתחלה כדי לדבר על ההווה. לפעמים הוא צועק במקום ללחוש, לפעמים הוא מתעקש במקום לזקק. אבל הוא חי, נושם ובועט.
ועל עצם האומץ להיכנס אל האדמה ולחפור עד הליבה – מגיעה לו טפיחה כנה על השכם.
קרדיטים
כוריאוגרפיה,עיצוב תלבושות וסט: שחר בנימיני
רקדנים : גוז'ף קודרה, נאור וולקר, נורי שטרית, תום ניסים, רינה פינסקי, חביבה הרקולס, שקד וורנר, אליה מגנזי, שחר דורי.
ובקטנה – להקת הבית למחול של שחר בנימיני עובדת בימים אלועל המופע המשותף עם תזמורת המהפכה, הרחבה על כך תמצאו כאן.
טעימה ויזואלית, הטריילר
