יהודה פוליקר רגיל לעמוד באור הזרקורים עם גיטרה תלויה על הכתף וקול שמספר את הסיפור של המקום הזה כבר עשרות שנים. הערב בגלריה שבביתן האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב הוא עמד מול קהל אחר, כזה שמביט בשקט. תערוכת הציורים שלו נפתחה והציבה אותו בפריים שונה, אינטימי יותר, חשוף לא פחות מהופעה חיה אך נטול מגברים ותאורה מסנוורת.
אצלי כל הגעה לביתן האמנים הישן ברחוב אלחריזי בצפון השקט של העיר מלווה בזיכרונות ומשקעים. עוד מהימים שלמדתי במגמת אמנות בתיכון ויצ"ו צרפת הייתי נוהג להגיע לכאן כדי לרכוש בהנחת תלמיד עפרונות, פחמים, מכחולים ושפופרות צבע של המפעל ההולנדי טולמנס. הריח של הנייר והטרפנטין, האבקה השחורה שנשארה על האצבעות, התחושה שהחומרים עצמם הם הבטחה לעולם שלם. יותר מחמישים שנה חלפו מאז. את מקום החנות ההיא תפסו כבר מזמן סניפים של ארטא וחנויות סטוקים למיניהן. הרחוב השתנה, העיר השתנתה, וגם אנחנו. אבל משהו במבנה הישן מחזיר אותי בכל פעם לאותו נער עם תיק ציור על הגב.
אולי לכן המפגש עם עבודותיו של פוליקר בחלל הזה נטען עבורי במשמעות נוספת. פוליקר, בן הדור השני לשואה ואחד היוצרים המזוהים ביותר עם פסקול חיינו, מציג כאן גוף עבודות שממשיך את אותו חיפוש רגשי המוכר משיריו. הוא לא למד ציור באופן פורמלי כפי שלא למד לקרוא תווים, אך השפה האישית ברורה ומגובשת. הפנים החוזרות על הבד אינן דיוקן של אדם מסוים אלא דימויים העולים מן התודעה. מבטים שקטים ולעיתים חידתיים מהדהדים זיכרון, דמיון ורגש.
כפי שהוא מנגן במוזיקה שלו כך הוא מנגן גם בצבע. שכבות נבנות זו על גבי זו, כמו עיבוד מוזיקלי שמעמיק בהדרגה. אין כאן סיפור לינארי אלא הזמנה להתבוננות. רגעים של אור מול אזורי צל, מתח בין נוכחות להיעלמות. מי שמכיר את שיריו יזהה גם כאן את העיסוק בזהות, בשורשים, בכאב ובפיוס.
במבט ראשון נראה כי צמיוריו של יהודה פוליקר נושאים עימם מטען רב של עצבו. הוא עצמו סיפר לאחרונה שי הוא רואה בציוריו המשך ישיר לעולמו המוזיקלי, אך כזה המאפשר לו לבטא עומק רגשי שלא תמיד מצליח לעבור דרך הצלילים בלבד. הוא מתאר את העבודות כהצצה חשופה לעולם פנימי שהוא נושא עמו שנים, עולם של תחושות וזיכרונות יותר מאשר סיפורים ברורים. הדימויים והפנים העולים על הבד אינם דיוקנאות ביוגרפיים אלא ביטוי תודעתי שקט ולעיתים חידתי, הנושא מטען רגשי כבד ומרומז. מתוך דבריו ניתן להבין שהציורים ספוגים בעצב מאופק, כזה שנובע מזיכרון ומהתבוננות פנימית עמוקה, ולא כהצהרה דרמטית אלא כהלך רוח מתמשך.
על התערוכה אמונות האוצרת רונית רייק בליווי עוזרתה דפנה רבינוביץ, שבחרו להעמיד את העבודות בחלל באופן המדגיש את הדיאלוג שבין המוזיקאי לצייר. הן אינן מבקשות להגדיר את פוליקר מחדש אלא לאפשר לו להיפתח בפני הקהל בדרך אחרת, שקטה יותר אך לא פחות עוצמתית.
בסופו של ערב אני יוצא אל הרחוב המוכר, נושא איתי גם את הזיכרון הפרטי וגם את המבט החדש על יצירתו של פוליקר. בין חנות חומרי האמנות שכבר איננה לבין הבדים התלויים על הקירות מתקיים מפגש של זמן, מקום ויצירה. רגע שמחבר עבר והווה באותה נשימה.
