מטרוז ממיס את הגבולות

לא עוד קונצרט

תזמורת ירושלים מזרח ומערב כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת לפרק חומות מוזיקליות. ב"יהלום" הראשון תום כהן חזר אל באר שבע של ילדותו יחד עם הבמאי והתסריטאי מאור זגורי. השניים פתחו שער אל הרחוב הבאר שבעי שבו מוזיקה מרוקאית, רוק ישראלי וערבית חיו יחד בטבעיות גמורה.

הפעם, ב"יהלום 2" או "מטרוז", כהן הרחיב את המסע האישי אל מרחב ישראלי רחב הרבה יותר. לא רק זכרונות ילדות אלא ניסיון לפרק מחדש את מושגי המזרח והמערב, הזהות והשייכות, דרך מוזיקה, סיפורים ועדויות אישיות.

שזירה והמסת גבולות

פירוש המילה "מטרוז" הוא שזירה. וזו בדיוק הפעולה שתום כהן ביצע לאורך כל הערב. הוא שזר יחד מוזיקה, זכרונות, שפות, עדות, אמונה וסיפורי חיים לכדי יצירה אחת שלמה. כל שכבה נמסה בתוך השכבה הבאה, כל סיפור נגע בעוד סיפור וכל צליל פתח עוד דלת לזהות ישראלית מורכבת ורבת פנים.

על רקע השסע ההולך ומעמיק בעם ובמדינה המאסטרו עשה כאן עבודת קודש כמשמעותה. כהן לא הסתפק בחיבור בין מזרח למערב. הוא המיס את הגבולות עצמם. הגבול בין יהודי לערבי. בין מסורת למודרנה, בין ילדות לבגרות ובין כאב לתקווה. דרך התזמורת, המסכים, הווידאו ארט והעדויות האישיות הוא יצר מרחב שבו הכול חי יחד בלי צורך להגדיר כל הזמן מי שייך למה.

המאסטרו כרקדן על הבמה

אבל לפני הכול אי אפשר היה להסיר את העיניים מתום כהן עצמו. הוא לא עמד על הפודיום כמו מנצח תזמורת קלאסי ומרוחק. הוא חי את המוזיקה בכל תא בגוף. הידיים ניצחו, הרגליים רקדו, הגוף דילג מצד לצד והפנים בערו יחד עם הצלילים.

כהן לא רק הוביל את התזמורת. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. לפעמים נדמה היה שהוא עומד להתנתק מהרצפה מרוב אנרגיה ותשוקה. גם בלי לשמוע צליל אחד אפשר היה להבין דרך התנועות שלו בדיוק מה המוזיקה מרגישה.

הצפייה בו הפכה למופע בפני עצמו. כזה שמחבר בין מנצח, רקדן ומספר סיפורים. דרך הגוף שלו אפשר היה להבין עד כמה "מטרוז" אינו רק רעיון אמנותי אלא חלק עמוק מהזהות האישית שלו.

המוזיקה כבר הקדימה את הפוליטיקה

תום כהן לקח מנגינות של שירים המזוהים עם הישראליות של שנות השישים והשבעים ועטף אותם במקאמים ערביים ובצלילים מזרחיים קלאסיים. פתאום הכול נשמע טבעי. כאילו כך נכתבו השירים מלכתחילה.

לא היה כאן ניסיון למחוק זהויות. בדיוק להפך. כהן הראה כיצד התרבויות כבר חיות יחד בתוך הצליל הישראלי. המוזיקה הפכה לשפה שמחברת בין אנשים במקום להפריד ביניהם.

הקולות שעל המסך

בין הקטעים הופיעו על המסכים דמויות מוכרות מהחברה הישראלית. כל אחת מהן הביאה סיפור אישי על זהות ושייכות.

תם אהרון דיבר על הישיבה על הגדר בין המחנות הפוליטיים. הוא סירב לבחור צד מוחלט. דרך הומור חד הוא הזכיר שבשני הצדדים יושבים אנשים מפוחדים ועייפים. יש שיר שמגדיר זאת מדוייק – "ימין ושמאל, רק חול וחול…"

גלית חוגי סיפרה על חיים בין תרבויות. אבא עירקי, אמא רומניה וילדות מול טלוויזיה שלא תמיד ידעה להכיל את מי שנראה כמוה. היא תיארה דור שלם שהבין שאפשר ליצור משהו חדש מתוך הערבוב הזה.

דנה אינטרנשיונל דיברה על הבית שבו גדלה עם מוזיקה ערבית ומזרחית. היא סיפרה על קסטות שנדחקו מהתקשורת אך מילאו את המדינה. מבחינתה לא היה מעולם גבול אמיתי בין מזרח למערב. הכול כבר היה מעורבב בתוך החיים עצמם.

ג׳קי לוי והזכרון הפרטי

אחד הרגעים המרגשים בערב הגיע דווקא מהמקום השקט והאינטימי ביותר. ג׳קי לוי לקח את הקהל אל בית הכנסת המרוקאי של ילדותו. הוא דיבר על אמונה, מסורת, שורשים ורגעי ההתפעמות של ילד קטן מול עולם הפיוטים והתפילות. בלי דרמה ובלי הצהרות גדולות הוא הצליח לגעת בזכרון הישראלי הבסיסי ביותר. הרגע שבו ילד עומד מול ארון הקודש ומרגיש חלק ממשהו גדול ממנו. את דבריו ליווה עיבוד מוזיקלי לשירתו של הזמר היהודי ברברי אלג'יראי המנוח סלים אל האלאלי כשדמותו מככבת על המסך.

באותו רגע גם אני חזרתי לילדות. אל בית הכנסת האשכנזי בגבעת רמב"ם בגבעתיים, לערבי שישי והחגים. אל השורה השלישית מול ארון הקודש. ילד קטן שנעמד נפעם מול הקולות, הריחות והתפילות. לוי הצליח לגעת בדיוק בנקודה הזאת. בזכרון שלא קשור לעדה או להגדרה אלא לחוויה אנושית משותפת. אולי בגלל זה הדברים שלו התחברו באופן טבעי כל כך לליבה של "מטרוז". מופע שחיפש לאורך כל הערב את המקומות שבהם הזכרונות הפרטיים הופכים לסיפור ישראלי אחד.

יוסף סוויד ישב על הגדר

הרגע החזק ביותר בערב הגיע עם יוסף סוויד. סוויד, שחי כיום בניכר, דיבר על חיים בין זהויות, שפות ותרבויות. ערבי נוצרי, ישראלי ואב לילדים שנושאים בתוכם כמה עולמות במקביל. הוא לא חיפש סיסמאות ולא ביקש להכריע צדדים. הוא דיבר על אנשים, משפחה ולבבות.

במקביל לדבריו הוגש על ידי התזמורת עיבוד יוצא דופן ל"יושב על הגדר" של אריק איינשטיין ויצחק קלפטר. העיבוד המזרחי ערבי הלביש את השיר הישראלי המוכר בתוך עולם צלילי חדש. על המסך הופיעה דמותו של סוויד כנער צעיר. הווידאו הריאליסטי נוצר באמצעות בינה מלאכותית ועבר בין תחנות חייו וזהויותיו. זה היה הרגע שבו "מטרוז" חשף את הלב שלו. לא עוד מופע מוזיקלי אלא אמירה אנושית פשוטה. אנשים, חיים ולבבות.

חפלה לסיום

את האקט האחרון של הערב תום כהן סיים בדיוק במקום שממנו הכול התחיל. החפלה המרוקאית האמיתית. כזו שמגיעה מהבטן, מהרגליים ומהלב. אחרי כל השכבות, התובנות והזהויות הגיע ההדרן ושחרר את האולם כולו אל תוך חגיגה מרוקאית אסלית מלאה במקצבים, מחיאות כפיים וצלילים שסירבו לתת לקהל להישאר אדיש.

הנגנים דהרו קדימה. כהן רקד על הפודיום כאילו החשמל זורם דרך הגוף שלו. הקצב הלך והתגבר והקהל נותר כמעט חסר אונים מול הדחף לקום מהכיסאות. אבל בכל זאת מדובר בהאופרה הישראלית. המקום שבו מוחאים כפיים בקצב במקום לפתוח מעגלי ריקוד.

ובאותו רגע כבר חיכיתי לראות את הנשים המרוקאיות עם הקפטנים הצבעוניים נכנסות אל האולם. אולי עם שקיות ממתקים שנשארו מהמימונה האחרונה. כי לכמה דקות נדמה היה שהאופרה בתל אביב הפכה לחצר מרוקאית אחת גדולה. בדיוק כפי ש"מטרוז" ביקש להיות מהרגע הראשון. מופע שבו התרבות, המוזיקה והלבבות נמסים יחד לאותה חגיגה אנושית אחת.

מסאז' ללב

לקראת סיום הערב פנה תום כהן אל הקהל וביקש דבר אחד. לעצור לרגע. לנשום. לתת למוזיקה להיכנס פנימה ולעשות "מסאז' בלב".

וזה בדיוק מה שהתרחש באולם. תזמורת חיה, וידאו ארט ובינה מלאכותית חברו יחד לחוויה רגשית אחת. נכון, השילוב בין מוזיקה חיה למסכים אינו חדש וגם תזמורת המהפכה עושה זאת כבר שנים. אבל כאן הטכנולוגיה לא באה להרשים. היא באה להעמיק את המסר.

"מטרוז" לא ניסה לפתור את השסע הישראלי. הוא רק הזכיר לכולם שהתרבות כבר למדה לחיות בלי גבולות. עכשיו נשאר שגם אנחנו נלמד.

הקונצרט הבא בסדרה עם זהבה בן ונור דרוויש כבר מסקרן מאוד.

טעימה