יש אופרות שמבקשות להרשים ויש אופרות שמבקשות לרגש. "סלומה" מבקשת לערער את הצופה. הפרמיירה של האופרה בתל אביב הרגישה כמו מסע לתוך חזון סוריאליסטי. לא עוד סיפור מקראי מוכר. איתי טיראן לוקח את היצירה של Richard Strauss וזורק אותה לעולם שנראה כאילו נוצר מתוך פרומפט של בינה מלאכותית.
האולם נשאב מיד אל תוך אווירה זרה ומטרידה. התאורה חתכה את החלל בלי רחמים. הבמה נראתה כמו תחנת מעבר בין ירושלים העתיקה לכוכב אחר.
ארמון הורדוס פוגש מדע בדיוני
החצר המלכותית של הורדוס נבנתה כאן כעולם עתידני קפוא. הלדים שנצצו על בגדי הדמויות יצרו תחושת ניכור קוסמית. המשרתים, הלוחמים והנזירים נראו כמו יצורים מטקס פולחני עתידני. גם הרודיאס קיבלה עיצוב כמעט פופ ארטיסטי. מבני התאורה שעל גופה הזכירו את הקונוסים של מדונה. מקרא פוגש מועדון טכנו בין כוכבים.
מתוך הבריכה שעל הבמה בקע כדור ענקי וזוהר. האור שבתוכו פעם ללא הפסקה. לעיתים הוא נראה כמו אבן השתייה מבית המקדש. ברגעים אחרים הוא נראה כמו כלי טיס חייזרי שנחת בארמון הורדוס. הירח הגדול שריחף מעל הכול הוסיף תחושת איום קבועה. הוא הביט בדמויות כמו עד אילם לטירוף המתקרב. במאמר הרקע של ענת צ'רני, הנמנית על זמרות האופרה הישראלית היא מתארת את הירח כמראה נפשית. אחרי הצפייה קשה להתווכח עם ההגדרה הזאת.
זו אינה הפעם הראשונה ש"סלומה" עולה באופרה הישראלית. ההפקה עלתה כאן כבר בשנת 2019. גם אז איתי טיראן ביים ודן אטינגר ניצח על התזמורת. כבר אז ההפקה בלטה בזכות השפה החזותית החריגה שלה. ירח מאיים, עולם דיסטופי ותנועה בין מקרא למדע בדיוני. מעניין לגלות עד כמה ההפקה ההיא נראית כיום כמעט נבואית. מה שנראה לפני שבע שנים עתידני ומוזר, מרגיש היום כמו חלק טבעי מהעולם הדיגיטלי שסביבנו.
המוזיקה שלא נותנת מנוחה
המוזיקה של ריכרד שטראוס נשמעת גם היום קיצונית ומאתגרת. זו אינה אופרה שמחפשת יופי קל לעיכול. התזמורת דוחפת את העלילה בלי לעצור לנשימה. דן אטינגר מוביל את התזמורת הסימפונית ראשון לציון בדיוק מרשים. הצלילים נבנים בגלים של מתח וחרדה. אין כאן מנגינות שהאוזן נאחזת בהן בקלות. יש לחץ מתמשך שמחלחל לכל הגוף.
לו שטראוס היה מלחין כיום, אולי היה יוצר טראק אלקטרוני אפל. היצירה נשמעת לעיתים כמו פסקול של פולחן חוץ ארצי. דווקא הקושי המוזיקלי הזה מעניק ליצירה את כוחה. הצלילים אינם מלטפים את הקהל אלא גוררים אותו פנימה אל תוך הטירוף.
בין גשר לשטראוס
לפני כשנתיים צפיתי ב"סלומה" בתיאטרון גשר. ההפקה ההיא הלכה לכיוון תיאטרלי עכשווי ופרוע. ללא המוזיקה של ריכרד שטראוס. רק הטירוף של אוסקר ויילד במרכז הבמה. במהלך הצפייה באופרה לא הפסקתי להשוות בין שתי החוויות. גשר התמקד במילים, ביצרים ובשיגעון האנושי. האופרה מוסיפה לכל זה שכבת ענק מוזיקלית וחזותית. שטראוס דוחף את הדרמה אל מחוזות כמעט קוסמיים.
לרגעים שתי ההפקות השלימו זו את זו. האחת חושפת את המחזה. השנייה בולעת את הצופה בתוך חלום בלהות מוזיקלי.
סלומה רוצה הכול
במרכז הערב ניצבת סלומה. לא נסיכה תמימה ולא קורבן. דמות מפונקת, תאוותנית ואובססיבית. במהלך הערב עלתה שוב ושוב דמותה של מלכת הקלפים מ"עליסה בארץ הפלאות". גם סלומה דורשת הכול מיד. גם היא מבקשת לערוף ראשים כשאינה מקבלת מבוקשה.
המשיכה שלה ליוחנן אינה אהבה. זו אובססיה של כוח ושליטה. ככל שיוחנן מתרחק ממנה, כך גוברת האש הפנימית שלה. הסולנית ניקול שבליה הופכת את "ריקוד שבעת הצעיפים" לטקס כוח כמעט אלים. זה אינו ריקוד פיתוי קלאסי. זה רגע של השתלטות מוחלטת על החלל.
קול מוסרי בתוך עולם רקוב
יוחנן המטביל ניצב כאן כהיפוך מוחלט לארמון הורדוס. הוא מדבר כמו אדם שאיבד פחד. הוא נשמע כמו קול אחר בתוך עולם מושחת וריק. הדמות שלו הזכירה את אותן קבוצות יהודיות פורשות מתקופת בית שני. אנשים שחיפשו דרך אמונה נקייה יותר. אנשים שברחו מהשחיתות ומהחיבור לשלטון הרומי.
גם הורדוס עצמו אינו מוצג כמלך אדיר. אוסקר ויילד ו ריכרד שטראוס מציגים אדם חלש ומבוהל. שליט שנשלט בידי פחדיו ותשוקותיו. הורדוס אנטיפס שלט בגליל תחת חסות האימפריה הרומית. רבים ראו בו שליט מושחת ומנותק מהעם. החצר שלו סימלה כוח, פחד ונהנתנות חסרת גבולות. ובנימה בדיונית, הדמות האוביסטית שגולמה על ידי ולפגנג שויינינגר שנישאה כל העת במעין אפיריון על כתפי העבדים הזכירה לי את הדמויות הגרוטסקיות מתוך סרטי המדע בדיוני אפוקליפטי של מקס הלוחם לצד הטרילוגיה של חולית, גרוטסקה במיטבה..
העימות בין יוחנן לבין הארמון כולו מרגיש בלתי נמנע. עולם של אמת מתנגש בעולם של כוח ויצר.
חלום בלהות יפהפה
הבימוי של איתי טיראן מצליח לחבר בין כל השכבות האלו. המקרא, המדע הבדיוני, הפולחן, הפסיכדליה והפחד מתערבבים יחד. התוצאה מהפנטת ומטרידה באותה נשימה.
הפקת "סלומה" של האופרה הישראלית אינה ערב אסקפיסטי. זו חוויה תיאטרלית שדורשת מהקהל להישאר דרוך עד הסוף. כשנדלק האור באולם נשאר בעיקר שקט. לא שקט של רוגע. שקט של אנשים שיצאו מתוך חלום בלהות יפהפה.
