אם חיפשתם קערת חילבה, צלוחית סחוג וכמה מיני מאפה תימניים, זה לא נכח אמש במופע החגיגי החדש של להקת המחול ענבל, במקום זאת קיבלנו כוכב צפון שהאיר את המסלול לעתיד אמנותי מסקרן.
ברק מרשל מוביל את ענבל
אמש התקיים באולם הראשי של מרכז סוזן דלל בנווה צדק מופע המחול החדש של להקת ענבל, מונגר. היצירה, שנוצרה במקור על ידי ברק מרשל וחודשה בהקשר של כניסתו לתפקיד המנהל האמנותי וכוריאוגרף הבית של הלהקה, מציגה חזון מחודש ללהקה. בעצם הנרטיב על פי משמעות ופירוש השם הוא סוחר, במובן של בעלות על הגורל ולא לאפשר לזר לנהל אותו. יש בכך משום אמירה גם לעתידה של הלהקה, להשתחרר מכבלי העבר האתניים..
ברק, בנה של רקדנית העבר מרגלית עובד, שמילאה גם תפקיד ניהולי אמנותי בלהקה, מונה לראשונה לפני למעלה מעשור למנהל אמנותי. במהלך השנים פעל בלהקת ענבל און-ואוף לצד עבודה עם להקת בת שבע, והביא עמו מספר יצירות לרפרטואר, ביניהן מונגר. לצד פעילותו במחול, ברק פעל גם כמוזיקאי עם הרכבים שונים בסצנה של החוף המערבי בארה"ב ועבד עם תזמורות גדולות.
שמיכה תימנית, פאזל בתנועה
מונגר אינה סיפור לינארי, אלא מערכת חיה של דימויים ואפיזודות שמתחלפות זו לצד זו, כל אחת נושאת עומס רגשי אחר, והמעברים ביניהן חדים ומטענים. הסיפור אינו טראגי במובן הקלאסי. ההתעללות של בעלת המרתף אינה פיזית אלא מורגשת דרך דרישות חוזרות, כוס קפה אחת אחרי השנייה, פעולות קטנות שמטעינות את כל המערכת. הגוף הקבוצתי בוחן את עצמו דרך חזרתיות, והצופה עוקב אחר היררכיה, כוח, משמעת ופשרות, כשכל רגע נושא מתח פנימי ללא אקט דרמטי.
הקבוצה מתפקדת כלב היצירה, אך מרשל לא שומר את השפה על מסלול אחד בלבד. הוא מצליח לקחת את עולמות המחול לפגוש אמנויות במה נוספות: אקטים של תיאטרון ומשחק, קורטוב של פנטומימה, ומתן חופש פעולה מסוים לרקדנים ולרקדניות יוצרים בתוך המופע "נמברים" עלילתיים – רגעים של סיפור, גילוי או מתח רגשי, שמתקיימים בין העבודה הקבוצתית הגדולה. כך נוצר דיאלוג בין המשמעת הקבוצתית לבין ייחודיות הפרט, והצופה חווה את היצירה כמרחב דינמי שבו כל גוף מבטא גם תנועה, גם רגש וגם סיפור.
סאונד מזרח אירופאי
הפסקול המוזיקלי מורכב ומגוּון. הוא משלב מוזיקה צוענית ובלקנית לצד קלאסית ורוק, ובתוכו יצירה של להקת הבלקן ביט בוקס עם הסולן תומר יוסף. הצלילים עצמם נוגעים בעיקר בעולמות המוזיקה הבלקנית והמזרח אירופאית, שנטווים כחוט השני לאורך המופע, ומנוגדים לקטעים מערביים שמציגים חוויה יהודית אמריקאית של תחילת המאה הקודמת. הנוכחות התימנית קיימת אך לא במימד האובייקטיבי של ריקוד או מוזיקה, אלא דרך היוצר והשפה הרב-תרבותית שהוא בונה, השפה שמחברת בין העבר וההווה בצורה עדינה וחכמה.
הנה כמה קטעים ששובצו בפס הקול
שם הקוד קבוצה
הקבוצה מתפקדת כלב היצירה. היא מתכנסת, מתפרקת ושבה שוב, כמנגנון לא רק תנועתי אלא סמלי. כל חזרה מחזקת את ההיררכיה, המשמעת וחוקי המקום, וכל חריגה היא רגע של חקירה, גילוי כוח או מרד. כך נוצר מתח תמידי בין הכלל לפרט, בין משמעת לשרידות, ובין קולקטיב לאינדיבידואל.
בתוך כל זה נוכחת להקת ענבל לא כקישוט אתני או ציטוט חיצוני, אלא דרך האתוס שמאפיין אותה מאז ימיה של שרה לוי תנאי. הגוף הקבוצתי קודם ליחיד, והטקסיות והמשמעת מובנים; היחיד מופעל בתוך מערכת שמכתיבה לו גבולות. מונגר מחברת את היצירה לשורשי הלהקה ולרעיון שהמחול הוא כלי להבנת קהילה, זהות וכוח, ולא רק בידור או ריקוד.
פרק חדש
המופע אינו סגירת מעגל אלא פתיחת פרק חדש. מונגר מציבה את הלהקה במקום ברור בעולם המחול המקומי והבינלאומי ומראה שאפשר להמשיך את השפה של גוף, היררכיה וקולקטיב תוך התמודדות עם מורכבות ועומס רגשי. היא מציעה שפה שבה העבר וההווה שזורים זה בזה, שבה השורשים התימניים אינם ציטוטים אלא עומק קיומי, והשפה הענבלית נתפסת כחלק בלתי נפרד מהמנגנון.
בעצם מונגר הופכת לפרק ראשון בחזונו הנוכחי של ברק מרשל. יצירה שמציבה את להקת ענבל מול עצמה, מול ההיסטוריה שלה, מול השפה שהיא יצרה ומול ההווה של המחול העכשווי בארץ. יצירה שמזכירה שהלהקה אינה חוזרת לאחור אלא מביטה בשורשיה וממשיכה קדימה דרך גוף עובד, דרך מבנה חשוף ודרך מחול שמוכן להישאר עם השאלות גם כשהתשובות אינן מנחמות.
טעימה קצרצרה מוך המופע
