בבית ליסין עולה בימים אלה סיפור הפרברים – לא רק מחזמר קלאסי, אלא יצירה שממשיכה לפעום גם עשרות שנים אחרי שנכתבה. העלילה מוכרת – אהבה בלתי אפשרית בין טוני למריה, על רקע מלחמת רחוב בין כנופיות בני נוער בניו יורק. אבל כמו תמיד אצל ברנשטיין וסונדהיים, זה אף פעם לא רק סיפור אהבה. זו דרמה על זהות, על זרות, על אלימות שנולדת מפחד, ועל צעירים שמחפשים מקום בעולם שלא תמיד מפנה להם מקום.
כדאי לעצור לרגע על ההיסטוריה. סיפור הפרברים עלה לראשונה בברודווי ב-1957 והפך ב-1961 לסרט קולנוע אייקוני, שזכה בעשרה פרסי אוסקר. ב-2021 זכה המחזמר לעיבוד קולנועי נוסף, בבימויו של סטיבן ספילברג, שגרף פרסי גלובוס הזהב והאוסקר. מאחורי היצירה עמדה יוזמה של הכוריאוגרף והבמאי ג'רום רובינס, שביקש לעבד את רומיאו ויוליה לשפת הרחוב הניו‑יורקי. הוא חבר למלחין ליאונרד ברנשטיין ולמחזאי ארתור לורנץ, וזה האחרון הציע לצרף כותב פזמונים צעיר בשם סטיבן סונדהיים. יחד נולדה יצירה שהפכה לנקודת מפנה ולאבן דרך בתולדות מחזות הזמר.
גם בישראל יש לסיפור הפרברים היסטוריה מכובדת, כמעט מקבילה לזו העולמית. כבר ב-1961 העלה גיורא גודיק את המחזמר לראשונה בארץ, באולם ששכר מתיאטרון הבימה, והפך אותו לאירוע תרבותי גדול של התקופה. באמצע שנות התשעים חזר המחזמר לבמה הישראלית בהפקת הבימה, בתרגומו של אהוד מנור, עם קאסט מרשים שכלל את אקי אבני, נועה תשבי, אדם, מיטל טרבלסי ושלמה בר שביט. ב-2010 הועלה שוב בהפקת בית צבי, וב-2016 זכה לעיבוד רחב נוסף בתיאטרון הקאמרי, בתרגומו של אלי ביז'אווי ובבימויו של צדי צרפתי, עם רונה לי שמעון, משי קלינשטיין ושלמה וישינסקי. כל אחת מהתחנות האלו הוכיחה מחדש שסיפור הפרברים לא רק שורד את מבחן הזמן בישראל, אלא ממשיך להיטען במשמעות חדשה מול כל דור וקהל.
ההפקה של בית ליסין, אשר תורגמה על ידי אלי ביז'אווי, הולכת על כל הקופה – תזמורת חיה, קאסט גדול, כוריאוגרפיה אנרגטית של מיכל שי ובימוי של אלדר גוהר גרויסמן המחזיק יחד רומנטיקה, זעם ויופי. רביב כנר מגלם את טוני ברגישות ובקול נקי, לינוי כהן מביאה למריה שילוב של תמימות ונחישות, ומגי אזרזר כאניטה גונבת רגעים של אש, כאב ועוצמה. מסביבם נבנה עולם תוסס, שבו הריקוד הוא שפה, והרחוב הוא זירה.
וכמובן שאי אפשר בלי לפרגן לשני ראשי הכנופיות, דור הררי והראל ליסמן, עם קאסט מצוין שהראה שאקרובטיקה ולוליינות זה לא רק במחול מודרני או בקרקס. שאפו אדיר נוסף לאנסמבל הנגנים, שכלל את אלון עזיזי, אלכס פירסקי, יהונתן שר ליפשיץ, נדב זינגר, בן שיבולת, טל הרשקוביץ, גיורי פוליטי, שירי טבע, יהונתן גבעוני, אילת חזן, דוד סגל ומאיה ימנר, בניצוחו של גיורא ליננברג ובניהולו המוזיקלי של ליאור רונן, שביצעו בדייקנות מופתית את כל המנגינות של המחזמר כפי שיצר אותן לאונרד ברנשטיין.
עוד טפיחה על השכם מגיעה לצוות התפאורה ועיצוב הבמה. למרות שהבמה יחסית קטנה, הצליחו להפוך את המרחב לניו יורק של המאה שעברה – עם קונטיינרים נעים ימינה ושמאלה, נפתחים כבתי דירות וחללים נוספים, והעיצוב הזה יצר תחושה של עיר מלאה חיים. גם הכוריאוגרפיה, שהצליחה לשלב את כל "הנמברים" בהעמדה מדויקת, עמדה יפה מאוד בכל כללי הטקס של מחזמר אמריקני קלאסי, והתמודדה בהצלחה עם המרחב המצומצם. מרתק לזכור שהפרזנטציה הראשונית של המחזמר בוצעה בסטודיו למחול של מרכז ביכורי העתים, כי בתיאטרון לא ניתן היה להכיל את כל הקאסט – והנה, בסופו של דבר, הכל צלח בגדול. שאפו נוסף.
אמש התקיימה הצגת הפרמיירה החגיגית, אליה הגיעו רבים וטובים מעולמות התיאטרון והבידור. אחרי שחזיתי וחוויתי את המחזמר, שנמשך מאה ועשר דקות תמימות וחולף כמעט בלי נשימה, אפשר לומר דבר אחד בביטחון – בית ליסין, שיחקתם אותה. בכל אספקט. זו הייתה התמודדות עם אתגרים לא פשוטים, אמנותיים וטכניים כאחד, ואת כולם צלחתם ביד בטוחה. פרפורמנס מדויק, אנרגטי ומחויב, כזה שמכבד את הקלאסיקה אבל חי לגמרי בהווה. שאפו ענקי.
מעבר ללהיטים האלמותיים – אמריקה, הלילה, מריה – יש כאן ניסיון מודע לקרוא את המחזמר דרך העיניים של עכשיו. פחות נוסטלגיה, יותר חיכוך. פחות אסקפיזם, יותר מציאות. סיפור הפרברים בבית ליסין מזכיר שמחזמר גדול הוא לא רק בידור – הוא גם מראה. ולפעמים, המראה הזו לא תמיד נוחה, אבל קשה מאוד להסיט ממנה את המבט.
המחזמר ממשיך לרוץ מעל בימת בית ליסין במהלך ינואר , פברואר וגם מרץ, כרטיסים זמינים כאן.
כמה טעימות – טריילר רשמי למחזמר והצצה אל רגעי ההשתחוויה
