צהרי שישי של חנוכה במרכז ע"ש סוזן דלל. האולם הראשי דרוך ומצפה למופע של יעל שילר ולהקת המחול שלה. הפעם אי אפשר להגיע נקי. שעות קודם לכן פרסמה שילר פוסט אישי ומטלטל, שבו חשפה את הסיפור שמאחורי גלוריה – לידה שקטה בחודש שמיני, אובדן שחדר לגוף ולנפש, והיצירה שנולדה מתוך ההתרוקנות. הידיעה הזו יושבת בגוף עוד לפני שהאור כבה וממקמת את הצפייה במקום אחר לגמרי: לא רק מופע מחול, אלא יצירה שמספרת חיים.
יעל שילר היא מהיוצרות שהגוף שלהן מדבר עוד לפני שהן פותחות פה. רקדנית שהפכה בשנים האחרונות ליוצרת וכוריאוגרפית בעלת קול ברור, כזה שמבקש מהמחול לא לייפות את המציאות אלא להתעמת איתה. בעבודות נוספות שלה, "האגם" ו-"SOFI", ניכרת משיכה עקבית למחול טעון, כזה שמעמיד את הרקדן כשותף מלא ליצירה ואת הבמה כמרחב של חשיפה אנושית רחבה. גלוריה היא למעשה עבודת היסוד במסע הזה, רגע שבו שילר חדלה להיות רקדנית מבצעת והפכה ליוצרת שמנסחת שפה אישית דרך הגוף.
במהלך החודשים האחרונים, ובעיקר בימים שקדמו למופע, התבררה שכבה נוספת בסיפור שמאחורי היצירה. בפוסט שהעלתה יעל לעמוד של ברשתות היא סיפרה כי לידה שקטה שחוותה הייתה הטריגר שהוביל אותה אל עולם המחול המקצועי והכוריאוגרפיה כייעוד. לא עוד ריקוד כתחביב, אלא יצירה כדרך חיים. היא דיברה על תקופה של שתיקה מוחלטת, על גוף שנושא טראומה, ועל החזרה לסטודיו כפעולה הישרדותית, המקום היחיד שבו ניתן היה לאסוף את השברים.
פוסט נוסף שפרסמה בבוקר המופע העמיק את ההבנה: תשעה חודשי עבודה אינטנסיביים עם קבוצת רקדנים שהאמון שלהם לא היה תלוי בדבר הולידו את גלוריה, יצירה שהיא לא רק מופע, אלא לידה חלופית, ניסיון להשיב לגוף משמעות ותועלת.
הבמה, האווירה והתחושה
הבמה שרויה באפלולית כמעט מתמדת. דמות של רקדן תלויה על מתקן בקצה האחורי, קרן אור חותכת את החושך ומאירה אותו חלקית בלבד. בקדמת הבמה ניצבת שילר, לבושה שמלה אדומה, ונושאת מונולוג – קולאז' של ציטוטים משירים שמותאמים למופע. בהדרגה, מאחורי וילון שמלווה את היצירה כולה, מתחילים הרקדנים להיכנס. כל אחד נע בשפת גוף אחרת. חלקם יוצרים דיאלוג של מגע ותנועה, חלקם חוברים אל שילר שכבר מחליפה בגד. האווירה סמיכה וכבדה, כמעט תחושת שהייה ברחם, העומק מועצם גם דרך פס הקול.
לפרקים מצטרף אל המרחב הבימתי שולחן ארוך על גלגלים – אובייקט נייד שמשמש זירה לפעולה תנועתית: סולו, דואט או קבוצה. עבורי, קשה היה שלא לראות בו סימבול לחדר לידה. המסר שחשפה שילר בבוקר מחלחל לכל פינה במופע ומגיע לשיאו בקטע שבו היא מתהלכת ומפילה מתוך שקית בידיה כדורים ירוקים – אולי פירות, אולי כדורי טניס. הדימוי ברור: ביציות, פוטנציאל חיים שמוטל אל הרצפה בפספוס ענקי. מרגע זה כמעט בלתי אפשרי לנתק את הכוריאוגרפיה מן הסיפור של הלידה השקטה, תחושת החמצה, גוף שנושא הבטחה ומוצא עצמו ריק.
פס הקול – שותף לדרמה ולמסע הרגשי
סטפן לוין, המוזיקאי שמלווה את שילר בכל יצירותיה, רקם פה פס קול מורכב ומדויק, שאינו רק רקע אלא שותף לדרמה. לצד קטעי נגינה ממקורות שונים – ג'סי אחמאן, פרלוד של עדי ישעיה, "ריקוד השטן" בביצוע גיל שחם ויונתן פלדמן, יצירות פגניני בכינורו של שחם, לוין מוסיף קטע אמביינט מאת אפק מנטיס, שמסמן נקודת פניה מוזיקלית ואישית: הצלילה לעומק האובדן אחרי קבלת הכאב.
בשלב מאוחר יותר משולב גם קטע מתוך המנון נוצרי בשם "גלוריה", תהילה לאל ולכוחות עליונים, שמחבר בין השבר האישי לממד רוחני. בנוסף, לוין שואב קטעים מפס הקול של סרט אימה ניאו-פסיכולוגי בשם יצורי הלילה, עם מוזיקה שכתב אבל קורזניובסקי – שכבה שמוסיפה מתח, אי-נחת וחוסר וודאות.
לאחר מכן מגיע שינוי דינמי: קטע מחול הונגרי מאת מארטי לב מושך את הרקדנים אל כוריאוגרפיה סוערת ונמרצת, מלאה בשמחה פתאומית ואנרגיה. אחריו, Nuit Blanche מתוך Tarkovsky Quartet מחזיר את המופע לממד אינטימי ומלנכולי, רגע של נשימה פנימית המאזן בין השבר והשמחה. רגעים לפני הסיום נשמע קולו של אבי בללי המבצע את השיר "חיוכים", שנכתב בידי לאה נאור והולחן על ידי אנחל קברל. ביצועו האיטי והכהה נותן לשיר משמעות חדשה – הבזק אנושי של אור פנימי בתוך הכאב.
קטעי פס הקול שנרקם למופע על ידי סטפן לוין
סיום חופשי ושחרור
ולסיום, יעל והרקדנים פוצחים במחול חופשי ומלא חיים לצלילי I Want to Break Free של להקת קווין. הרגע הזה הוא פרץ של חירות ושחרור, אנרגיה פתוחה, חיוך ושיתוף של הקהל ברגע של שמחה – סגירה אופטימית שמאזנת את האפלה והכאב של כל המופע.
גלוריה אינה רק מופע מחול. היא יצירה שנושאת את הצופה אל תוך מסע של שבר, התמודדות והתרוממות, שממחישה איך כאב אישי יכול להפוך לכוח יצירתי. יעל שילר מוכיחה שהמחול אינו רק תנועה, הוא אמצעי הישרדות, דרך ביטוי והארה, וכי מתוך השבר אפשר להפיק אור פנימי שנשאר נוכח גם כשהכול סביבו מתפרק.
טעימה מתוך המופע
