מצב חירום נמשך, התרבות נעצרת
שלושה שבועות תמימים אל תוך מציאות חירום מתמשכת, עולם התרבות בתל אביב לא מתכווץ אלא פשוט נעצר. אולמות נסגרו, מופעים ירדו מהלוח, הקהל נשאר בבית. פה ושם מתקיימות יוזמות קטנות תחת מגבלות כבדות, אבל הן לא מחזיקות מערכת שלמה.
הארכת מצב החירום לא נשארת ברמת החלטה ביטחונית. היא זולגת מיד אל תוך הכלכלה. עולם התרבות, שמבוסס על קהל, תזמון ותנועה, מוצא את עצמו ללא יכולת פעולה. וכשאין פעילות, אין הכנסות.
שקט מלמעלה, למרות סימנים לתיאומים
עולם התרבות על שלל זרועותיו מנסה להתאים עצמו למציאות. הופעות עוברות לרשתות, תכנים נפתחים לציבור ללא תמורה, יוזמות מקומיות קמות כמעט בן לילה. יש מי שמופיע במקלטים, יש מי שמפעיל אולמות קטנים תחת מגבלות, ויש מי שפשוט לא מוותר על הקשר עם הקהל. אבל מול כל אלה, מהצד הממסדי לא נשמע אפילו קול אחד ברור.
גם הרשויות המקומיות מנסות להיכנס מתחת לאלונקה. עיריית תל אביב, למשל, מסבסדת חלק מהפעילות ומאפשרת למוקדי תרבות להמשיך לפעול גם בתנאים בלתי אפשריים. אבל גם שם ברור שמדובר בפתרון חלקי בלבד.
אסף המאירי מהמרץ 2 מחדד את המצב מהשטח – "שלא ישתמע לא נכון, אנחנו אסירי תודה לעירייה על התמיכה עד כה והרוח הגבית שאפשרה לנו לפתוח. אנחנו מתבטאים ממצוקה אמיתית שעד כה זה היה מענה חירומי, כמו חמצן, ואנו נזקקים לפתרון רחב טווח וארוך מועד גם קדימה".
כבר שש שנים שהמציאות כאן מתנהלת בין סערה לסערה. זה התחיל עם הקורונה, המשיך למערכות צבאיות חוזרות ונשנות, ובתווך ענפי שלמים לומדים לשרוד על קצה הנשימה. בעולם מתוקן ממשלה הייתה מחזיקה תוכנית מגירה למצבים כאלה, מנגנון מוכן שמופעל ברגע האמת. כאן נדמה שאין מגירה, אין שולחן, ואין תוכנית. רק אלתור מתמשך, ועולם תרבות שנשאר שוב מאחור.
על הרקע הזה מגיעות גם הפניות למשרד התרבות. לא מתוך חלל ריק, אלא מתוך הבנה שכבר מתקיימים תיאומים עם משרד האוצר סביב מתווה פיצוי ותמיכה. אלא שבשטח, עולם התרבות עדיין ממתין. אין תשובות, אין ודאות, והלחץ רק הולך וגובר.
הפער הזה בין מה שנדמה שמתרחש מאחורי הקלעים לבין מה שמגיע לשטח מייצר חוסר ודאות עמוק. מוסדות, יוצרים ומפיקים פועלים ללא כיוון, ללא אופק, וללא יכולת לתכנן את הצעד הבא. וכשאין הנהגה ברורה, כל אחד מנסה לשרוד לבד.
העירייה מנסה לייצר מענה
לתוך הוואקום הזה נכנסת עיריית תל אביב יפו עם צעדים משלה. מועצת העיר אישרה פטור זמני מאגרות לעסקים, כולל היתרי לילה, שולחנות וכיסאות ופרגודים. לצד זה אושרה אפשרות להפעיל עגלות קפה זמניות לעסקים שנפגעו מירי טילים. זה ניסיון להקל. להוריד עומס. לאפשר תנועה גם בתוך מצב חירום.
אסף זמיר אומר כי העירייה מבקשת לשמר את המרקם העירוני גם בימי המלחמה ולאפשר לעסקים להמשיך לפעול ככל שניתן. ליאור שפירא מוסיף כי מדובר במדיניות שמבקשת לעמוד לצד בעלי העסקים ולחזק את הקהילה. לצד זה פועל גם מערך סיוע רחב יותר. צוותים מגיעים לזירות פגיעה, מלווים עסקים מול מס רכוש, מטפלים בפינוי ובאטימה, ומפעילים יוזמות דרך דיגיתל. על פניו, זו מערכת שמגיבה.
גם כתף תומכת, לא רק הקלות
כדאי לומר ביושר, זו לא הפעם הראשונה שהעירייה יודעת לעבוד עם השטח. פרויקט "צבע סגול" של המרץ2 קיבל אימוץ עירוני, מהלך שאיפשר לתושבי תל אביב לרכוש כרטיסים במחיר סמלי במיוחד. התמיכה הזו הפכה למופעים, והמופעים הביאו קהל.
עם זאת, המהלך נשאר נקודתי ולא התפתח לכדי מנגנון רחב שיכול ללוות מוסדות עצמאיים גם ברגעי משבר. הפער מתחדד כשמסתכלים על גופים עירוניים. מרכז ענב, שפועל תחת העירייה, נהנה ממעטפת תמיכה מלאה שמאפשרת המשכיות גם בתקופה מורכבת.
אין כאן טענה אלא הצבעה על הבדל במבנה התמיכה. היכולת קיימת. האתגר הוא להרחיב אותה כך שתכלול גם את המוסדות העצמאיים, שמרכיבים חלק מרכזי מהעשייה התרבותית בעיר.
המספרים מהשטח
מרכז התרבות המרץ2 בקריית המלאכה סגור מאז סוף פברואר. אפס הכנסות. ההוצאות ממשיכות לרוץ בקצב של כשלוש מאות וחמישים אלף שקלים בחודש.
אסף המאירי, מנכ"ל המקום, לא משאיר מקום לפרשנות – “פטור מאגרת שולחנות וכיסאות לעסק שסגור לחלוטין זה כמו הנחה בארנונה למבנה שנהרס. זה נשמע טוב בהודעה לעיתונות. בפועל מדובר במאות בודדות של שקלים”.
הוא מתאר מציאות פשוטה. שכירות ממשיכה, עובדים מחכים, ספקים דורשים תשלום, ביטוחים וציוד לא נעצרים. הכל נשאר. רק ההכנסות נעלמות. ועל האפשרות לקחת הלוואה הוא אומר – “זו לא תוכנית, זו דחיית קריסה”.
לא הקלות, מנגנון
הביקורת לא נשארת ברמת התסכול. היא מציבה דרישה ברורה. לא איזו אגרה לא לגבות, אלא איך מחזירים פעילות. מוסד תרבות לא חוזר בלחיצת כפתור. צריך להפיק מחדש, לשווק, לשלם לאמנים שממתינים חודשים, להחזיר קהל לאולמות. לכן הדרישה ברורה. גרנטים לפתיחה מחדש, מקדמות על תמיכות, קרן חירום שתאפשר למוסדות לפעול גם כשהעורף סגור.
האחריות לא נשארת רק בירושלים
“זו לא רק אחריות המדינה”, אומר המאירי. תל אביב, כעיר התרבות החזקה במדינה, לא יכולה להסתפק בהקלות. אם היא לא תוביל מהלך רחב יותר, קשה לראות גורמים אחרים נכנסים לתמונה. כך מתקבלת תמונה ברורה. המדינה מתאמת מאחורי הקלעים אך לא מתקשרת החוצה. העירייה מנסה. השטח נאבק.
בין כוונה למציאות
הפער בין מה שמתבשל לבין מה שמגיע לשטח לא נובע מחוסר רצון. הוא נובע מחוסר תרגום. גם אם יש תיאומים, גם אם יש כוונות, כל עוד אין מתווה ברור, אין לוחות זמנים ואין ודאות, עולם התרבות נשאר תלוי באוויר. הכלים שנבנו עבור עסקים לא מתאימים לעולם התרבות. זה ענף שחי על קהל ועל רצף פעילות. כשהוא נעצר, הוא לא מתאושש מיד.
ובינתיים הזמן עובד נגדו. האולמות נשארים סגורים. היומנים מתרוקנים. והשאלה נשארת פתוחה. לא איך מקלים, אלא איך מחזירים חיים.
