בצהרי שישי האחרון הגעתי למרכז ע"ש סוזן דלל בנווה צדק. על מנת לחוות את המופע של הכוריאוגרפית והיוצרת יעל שילר – Lake ובעברית הטייטל "לרקוד על פי תהום" שעלה בבכורה לראשונה. לא היה זה מופע מחול רגיל, אלא מסע עמוק, פיוטי ויפהפה שמחזיק אותך על הקצה, תרתי משמע.
יעל שילר
שילר, אחת היוצרות הבולטות במחול העכשווי בישראל. הפכה את המינוח אגם למטפורה חיה לנפש שלנו – מלאה שקט, סערה, פחד וגם אהבה. בשעה שהיא יוצרת על הבמה, הכול משתנה, מזכיר לנו שהחיים הם תהליך מתמשך של טרנספורמציה.
בהשראתו של הפילוסוף פרידריך ניטשה, היא מבקשת מהקהל לאמץ במהלך המופע את המינוח "לרקוד על פי תהום" המבקש להגדיר את יכולתו של האדם להתמודד עם ריקנות הקיום, עם השאלות הפילוסופיות הגדולות ועם הסכנות שמציבים החיים – ולקבל אותם כחלק בלתי נפרד מהחיים עצמם.
על פי ניטשה, התהום היא סמל לריקנות, לאפשרות של חוסר משמעות, או לכוחות האפלים והבלתי נשלטים שבתוך הקיום האנושי. לרקוד על שפתה משמעו לא לברוח מהחשכה ולא ליפול אליה, אלא לבחור באומץ, בחיות וביצירתיות להתעמת איתה, לחיות לצידה ואף להפוך אותה למקור השראה.
על הבמה
זאת נקודת המוצא המתבקשת כדי להתבונן בתנועה עוצמתית של הרקדנים, שבעה במספר גברים ונשים – ג'וזף קודרה, אורי מבזבז, נאור וולקר, מיה מצר, חביביה הרקולס, אנטולי שיינפלד, כולל יעל שילר בעצמה, הנעים מעל הבימה המעוטרת בתאורה סמלית ושרשראות מתכת קלילות הנתלות מאחוריה ומסמלות את קו המים של האגם. למעשה כל העלילה מתרחשת בעומקו של גוף המים הענקי. הצבעים השוטפים ברמז את הבמה יוצרים את תחושת העומק והעשביה התת מימית, צבעים שמקבלים לקראת סוף שעת המחול את הגוון הירקרק והטורקיז המושכים את המרקדים והקהל לקראת פני המים באגם. עבודה של ברוכי שפיגלמן התאורן.
אסוציאציות מהמיתולוגיה
באופן אישי אני מגיע אל נושא מופע המחול עם מטענים מנטליים ונפשיים שטעונים במוחי, החל מהנסיכה שבאגם מאגדות המיתולוגיה האנגלו סקסיות של המלך ארתור והליידי מהאגם, הסיפור הקדום אודות החרב אקסקליבר שמצויה בידיה של הליידי מהאגם, החרב שרק הנבחרים יכולים לשלוף מתוך הסלע שמעל פני האדמה, נרטיב זה מתערבב אצלי בדמותה של המפיקה המוזיקלית והדי ג'יי אבלון אמרסון שהתארחה בפסטיבל DGTL הבינלאומי בפארק הירקון למוסיקת טכנו לפני כמה שנים (אוקטובר 2017) ולעומתה נכחו מאות ואף אלפי רוקדים לצלילי המוזיקה שהיא נגנה מעל הבימה בפארק הירקון.
כל הנוכחות המנטלית הזו היוותה עבורי את הבסיס לאסוציאציות במופע הצהריים הנוכחי. מופע שלדידי התפרס במהלך שישים הדקות לקיומו לאורך היסטוריה מוזיקלית מגוונת שלכדה את אוזני. זכרו שאני מגיע לעולם התרבות מתוך עולמות הסצנה המוזיקלית…
המוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהתחושה
הפתיחה שלקוחה מתוך פס הקול של הסרט "המשפט " משנת 1962, עיבודו המופתי והכל כך מדויק של אורסון וולס, לרוח הספר האניגמטי של פרנץ קפקא – "המשפט". עם העיבוד לג'אז של אדג'יו של אלבינוני. הקטע הג'אזי לקח אותי לרווח בין שלהי שנות השישים ותחילת השבעים לעולמות המחול של הג'אז בארץ, כששמות כשמעון בראון או ג'וקי ארקין צצים בראשי אל מול דמויות הרקדנים המחוללים בבגדי הטייטס. המשך טבעי להתרחשות עם הקטע המוזיקלי Mambo No 5 שהלחין מלך הממבו פרז פרדו באותן שנים.
עם המטענים הללו שמרצדים במוחי העלילה ממשיכה קדימה כאשר אני משתהה על היכולות הפיסיולוגיות של שבעת הרקדנים כקבוצה וכבודדים וצמדים, תנועתיות הגוף שלעתים נדמית לי כחיקוי של בעלי חיים מתחת למים מדגיגונים ודו חיים שמחוללים את מחול החיים. רגעים בהם ישנו ביטוי מוחשי לכוריאוגרפיה מעוצבת וכושר גופני אדיר כשאחד או יותר מהם מנתר ומתעופף באוויר (כזרם תת מימי מתחת לפני האגם…) וחוזר חלילה להתארגנות קבוצתית ממש כמו להקות של דגים הנעים הלוך וחזור בזרמים התת מימיים..
לפרקים פס הקול הציב צלילים הבאים מעולמות הקומפוזיציה האלקטרונית והביטית, לעתים היו אלו מקטעים שנגזרו מעולמות תוכן שונים כגון רגעים עם הצלילים שיצר הקומפוזיטור השוודי סטפן לוין (יהודי מן הסתם, אשר עליו הוטלה מלאכת אריגת פס הקול למופע אותו רקם מתוך 14 יצירות מוזיקליות שונות…) שמעבירים תחושת צלילה ושיוט תת מימי בשלווה כחולה ועמוקה בינות לצמחייה תת מימית שכזו. צלילים שחברו לתנועתם של המחוללים על הבמה כדי להדגיש את החוויה שיעל שילר ביקשה למשוח על הקהל… סטפן יצר כאן לאורכה של השעה שילוב מהפנט של אמביינט לצד מחולות מלאי תשוקה וקצב.
קטע קריאה
בין היצירות המקוריות של לוין לבין היצירה "אביב" מתוך ארבע העונות של ויולדי, מקריאה יעל שילר בקולה קטע טקסטואלי על רקע מקטע מחול של נגיעות בלב ובנשמה – "….את שראית ציפור רבת יופי לעד תחפשי דרכך אליה בחזרה. הדרך טלטלה נסתרת ומתעתעת. רטט עובר בגופך במחשבה על הצופים. האגם זהו האינסוף. הוא יודע כל שיש לדעת על החיים ועל המוות. מימיו של האגם יובילו אותך. בליבך שוכנת עוצמה שאין כמותה.." קטע קריאה שנסמך בין היתר על משפט משירו של נתן זך "ציפור שניה" וכמה ממילותיו הושאלו מנתן יונתן, מעין רצון להנכיח את הרעיון והאידיאל שבליבת המחול.
ההתרחשות הבימתית שדרשה כמובן כוחות פיסיים לא פשוטים העמידה בפני הצופים מסע גופני קסום שמתחולל ומתרחש מתחת לפני האגם המדומיין כפי שאני מרגיש אותו. דווקא לא תהומי כהגדרתו אל אגם יחסית רדוד שאין צורך לשקוע בו לתהומות אדירים, אולי זו תחושת ביטחון פנימית שניסתה לגונן על מוחי מפני הסכנות המדומיינות, אינני יודע. מה שאני כן יודע ומבין היא תחושת המסע שמלווה במהלך מופע המחול מצליל לצליל וממקטע כוריאוגרפי כזה למשנהו במעין תנועה בלתי פוסקת ומגוונת של קבוצה ויחיד.
להוציא את הראש מהמים
רגע לפני תום המסע מגיע קולן של הזמרת יסמין לוי בקטע מתוך אדג'יו ולאחריה קול המשוררת והזמרת המנוחה אהובה עוזרי ברקע צלילי נגינתה עם מילות השיר "אלילת האגם" הלקוח מאלבומה "ילדה קטנה על המזח" שיצא בשנת 2004 רגע לפני שאהובה איבדה את קולה בעקבות ניתוח להסרת גידול ממיתרי קולה. הרגעים הללו מהווים את שליפת הראש מעל פני המים אל האוויר והחמצן והנה אנחנו כאן בארץ, מרחק נגיעה מביתה של אהובה בנווה צדק. מעין חזרה למציאות. דמיינו זאת לשירת "הבאנו שלום עליכם" הבנאלית בסופה של טיסת אל על בשנות השמונים של המאה שעברה… חוויית הביחדנס והחזרה לאחדות… קחו זאת איך שבא לכם.
במשפט אחד אנסה לסכם את החוויה – הרקדנים בתנועה עוצמתית, המוזיקה פורטת על הלב, והוויזואליות המרומזת עוצרת נשימה.
זה מסוג המופעים שאתה יוצא מהם עם דופק מואץ ועם מחשבות שממשיכות ללוות אותך בדרך הביתה. האגם של יעל שילר הוא לא רק מופע – זו חוויה אמנותית שמצליחה לגעת בלב ולפתוח את הראש.
לחצו למידע אודות תאריכי מופע נוספים ורכישת כרטיסים
פס הקול שיצר סטפן לוין למופע
