אמש במרכז דוהל לאמנויות הבמה בשכונת התקווה התקיים מופע מחווה מרגש לשירת נשות תימן. התזמורת התימנית, בניצוחו של אייל ואהב הידוע גם בטייטל אל קאת, פתחה את הערב בקומפוזיציה הקורצת לעולם התזמור הערבי הקלאסי. פתיחות של מקאמים, כניסות מתוזמרות של כלי מיתר ושילוב כלי נשיפה והקשה שיצרו אווירה של "סרט ערבי" בסגנון שנות השישים והשבעים של המאה שעברה. זו הייתה רק ההקדמה למה שהתרחש בהמשך.
קודם לכן חולקו בכניסה לאודיטוריום חוברות בהן מילות השירים בשפה התימנית ערבית לצד תרגום בשפה העברית, זה היה מהלך מקדים כדי ליצור שירת רבים, שירה בציבור שתאדיר את התחושה במופע.
המופע עבר לשירת נשות תימן, קול נשי, פיוטי, אינטימי ועשיר. שירים אשר הועברו מפה לאוזן במשך דורות, ועוסקים בחיי יום יום, אהבות, מלאכות הבית וגידול הילדים. בשונה משירת הגברים, ששרו פיוטי קודש.
בכלל נקודת המוצא של שירת יהודי תימן לא לוותה בכלי נגינה, מלבד ליווי תיפוף בלבד, כחלק ממסורת צנועה ומנהגי אבלות לזכר חורבן בית המקדש. הפעם השירה קיבלה מעטפת של תזמורת שלמה.
שתי האורחות של התזמורת, מלכה חג׳בי ולאה אברהם, התחילו את דרכן כרקדניות בלהקת ענבל. למרות שהשתיים כבר "מגרדות" את שנות השמונים לחייהן, הן הפתיעו את הקהל באנרגיות עצומות של מרץ נעורים. הביצועים שילבו גרוב תימני אעסלי, שירת נשים אינטנסיבית וטיפופי אצבעות על כלי הקשה כקערות נחושת ותופי מרים. כמה תימנים ותימניות באולם אף הצטרפו למעגלי מחול מסורתיים, מדעסה ועד עטרי.
בחלקו האחרון של המופע ובצעדת חגיגת זאפה מסורתית, הצטרפה ניבה הראל יחד עם בנות האנסמבל הנשי בנאת אל ימן. המקהלה ליוותה את שירתן של האורחות והגבירה את החגיגה הנשית.
ד"ר יגאל בן שלום מ"תימא – האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן" ציין בפתיחת הערב כי הוא כבר מתכנן להפיק ספר דיוואן חדש. הספר יתבסס כולו על שירת הנשים התימניות וישמר את המסורת לדורות הבאים.
את אייל ואהב פגשתי לראשונה מעל הבמה בפסטיבל הג׳אז הבינלאומי במוזיאון ישראל בירושלים, לצד יצירותיו ולצידו של ציון גולן. את בנות האנסמבל הנשי בנאת אל ימן פגשתי לא פעם, אולם בהרכב הנוכחי נותרו רק ניבה הראל ושירן צפירה מהמקור. לגבי מלכה חג׳בי ולאה אברהם, ההיכרות היא רבת שנים. לאה אברהם הייתה מורה למחול במסגרת להקת ענבל, שם זוגתי התאמנה כנערה לפני גיוסה לצבא.
התזמורת עצמה מרשימה ומורכבת. היא כוללת סקשן של כלי מיתר – צ׳לו, כינורות וויולה – לצד כלי נשיפה ושלישיית מתופפים. אייל ואהב נוהג לאמץ פריטים לא שגרתיים בבניית כלי הנגינה שלו, ויוצר סאונד ייחודי המשלב מסורת ומודרניות. העיבודים שמרו על אותנטיות השירה ועל מקצב תימני מובהק, תוך יצירת חוויה סימפונית מלאה עומק ועושר.
הנה כמה רגעים של מוזיקה, שירה ומחול
