המחזה "NO NAME" חזר אמש לבמה במרכז סוזן דלל לציון יום המאבק הבין-לאומי למניעת אלימות נגד נשים, והציג בפני הקהל יצירה אישית, חשופה ומטלטלת של מרינה שויף. בערב שבו עולות אל פני השטח עדויות, נתונים וקולות של נשים מכל שכבות החברה, המופע קיבל הדהוד מיוחד: סיפור חייה של שויף, המשלב הגירה, אלימות, טראומה וחיפוש אחר זהות, הפך לאמירה חזקה על זכותן של נשים לחיים בטוחים, יציבים וחופשיים מאלימות.
NO NAME אינו רק מופע, אלא כלי מעשי לשינוי. חלק מהכנסות ההצגה נתרמו לפרויקטים העוסקים במניעת אלימות נגד נשים: פרויקט מא׳את, המסייע לנפגעות תקיפה מינית ברשת, ופילנתרופיה נוספת למען פורום מיכל סלה. אמש, בזמן הצגת ההצגה, הקהל לא רק צפה ביצירה אלא נחשף למסר חברתי חזק – שמירה על חיים, הערכת השבריריות והחמלה כאקט פעיל.
המסע שאי אפשר להישאר אדיש אליו
הבמה הפכה לזירה שבה הדמות של שויף נאבקת בתחושת אי־ספיקה, בתלות רגשית ובתפיסות חברתיות שמכתיבות תפקידים לנשים. דרך שילוב מחול, תיאטרון ומדיה דיגיטלית, היא הציגה את חוויית ההתמודדות שלה עם אלימות, התמכרויות, טראומות והגירה – כל זאת בתוך מסגרת יצירתית שמציבה את השבריריות האנושית ככוח.
על הבמה: הגבול המטושטש בין מחול לווידוי
בעלילה משולבים גם קטעים מן המחזה "4.48 פסיכוזיס" מאת שרה קיין. הגיבורה אמנם לא שיחקה במחזה, אבל עלילתו, המתארת אישה שחייה איבדו משמעות, נשזרת בסיפור האישי שלה. מחזהה של שרה קיין מסתיים בהתאבדות – כאן הגיבורה זוכה לסוף אחר. במקום שהכאב ינצח, המופע מאפשר להעמיד את הזכות לבחור בחיים ולהתקדם למרות הכל.
במקום שבו שבריריות נהפכת לכוח
בעידן שבו הכוחנות והאלימות מכתיבות את הנראטיב, והלוחמנות מוצגת כעוצמה, ההצגה הזאת מציגה את הפגיעוּת, את הזכות לטעות ואת החירות והעוצמה לבחור בחיים – והן חזקות יותר מכל. אמש, הקהל חווה ערב שבו אמנות, חברה ומסרים אישיים משתלבים יחד: נשים וחברים בקהל חוו לא רק הצגה, אלא הזמנה לקחת חלק במשהו גדול יותר, בחמלה הפועלת במעשה.
