יש אמנים שלא משנה כמה שנים יעברו – כל אזכור שלהם מעלה מיד ניחוח של געגוע. מוריסי הוא כזה: חד, חידתי, מריר־מתוק, משורר של תוגה שמצלצל טוב מדי.
והשבוע שוב סערה
הופעותיו המתוכננות של מוריסי בטורקיה בחודש דצמבר הקרוב בוטלו בעקבות לחץ ציבורי וטענות על עמדותיו התומכות בישראל. אין זה האמן הראשון שמוחרם בשל יחסיו לישראל, רק לפני מספר ימים דיווחנו על אקט זהה שהטורקים עשו לרובי וויליאמס.
בעוד שבישראל הוא מתקבל כחבר ותיק, כמעט כאחד משלנו, בטורקיה – שם המוזיקה והפוליטיקה שוב חצו קווים. מארגני האירועים באיסטנבול ובאנקרה הסבירו שהם “מבינים את הרגישות הציבורית”, והופעותיו של האמן הבריטי הוסרו מהלו״ז.
תל אביב זוכרת אחרת
אני זוכר את זה היטב. שנת 2012, גני התערוכה בתל אביב. מוריסי על הבמה, האורות עמומים, הקהל מתרגש. מחוץ לאולם – שורה של דוכנים שהציעו המבורגרים עשויים מבשר מדומיין, מחווה טבעונית הולמת לאמן שמטיף שנים ל"חמלה כלפי כל יצור חי".
ובין השירים, הוא שיתף בגאווה כי קיבל את מפתח העיר תל אביב מידי ראש העיר רון חולדאי. כן, לא עוד סמל – אלא גוש אמיתי של ברזל, מפתח לעיר שמאמינה באהבה, באמנות ובפתיחות.
המעמד הזה חקוק עד היום בזיכרון הקולקטיבי של מי שעמד שם, כי זו הייתה לא רק הופעה – זו הייתה הצהרת חיבה הדדית.
הפעם האחרונה לפני השקט
ידידי הוותיק אלי ואן רוק זכה לחוות את ההופעה האחרונה של מוריסי בישראל, לפני כשנתיים, חודשיים בלבד לפני פרוץ המערכה הצבאית שהשאירה את עולם התרבות הישראלי בלי הדליינרים בינלאומיים, בלי כוכבים שמגיעים, ובלי הדופק ההוא של לילות הקיץ בגני יהושע.
מוריסי שר אז באותה אמת יוקדת שמזכירה לנו למה אנחנו הולכים למופעים – לא רק בשביל השירים, אלא בשביל התחושה שאתה חלק מסיפור גדול יותר.
הסערה הטורקית
אבל לא כולם רואים את זה כך. בטורקיה, בעקבות קמפיין ברשתות החברתיות שקרא לבטל הופעות של "תומכי ישראל", ההפקות נכנעו. אחד מיועציו של הנשיא ארדואן אמר בפומבי כי “אין מקום להופעות של אמנים התומכים במדיניות ישראלית”.
מוריסי עצמו לא פרסם תגובה רשמית, אך בעמוד האינסטגרם שלו נרמז כי מדובר בלחץ פוליטי ולא בהחלטה אומנותית. למי שמכיר אותו – זה רק עוד פרק בדרכו של מי שתמיד הלך נגד הזרם, גם אם זה עולה לו ביוקרה, בכותרות או בכיסא על הבמה.
מוריסי, זה הזמן שלך לחזור
אז אולי דווקא עכשיו, כשהמוזיקה שוב מתערבבת בפוליטיקה, כשהעולם התרבותי מצטמצם והגבולות שוב הופכים לחומה – זה הזמן להזכיר שיש מקום אחד שבו עדיין מקבלים אותך באמת.
מוריסי היקר תחזור הביתה. לתל אביב. לאולם שמכיל אותך, לקהל שמבין את הקריצה, שמקבל את המורכבות שלך בלי לשפוט. פה לא ימדדו אותך לפי ציוץ, אלא לפי נשימה. לפי איך שאתה אומר את ה־“There Is a Light That Never Goes Out” כאילו זו תפילה.
תבוא. תשיר. אנחנו כאן, מחכים. ובין כל המהומות, הבדלי הדעות והסערות, תל אביב עדיין אוהבת אותך – ואתה יודע את זה.
