ערב קיץ תל אביבי. יובל אראל בצוותא, מוטי קמחי בסימטה. שני תיאטראות, שתי הצגות. באחד – "איפה הילד", סאטירה בועטת על שאיפה לאימהוּת, נשיות ומציאות ישראלית. בשני – "חדר משלה", מסע נפשי־פמיניסטי בעקבות וירג'יניה וולף. פרינג' ישראלי שלא חושש לשאול, לחשוף, להכאיב – ולהדהד גם אחרי ירידת המסך.
נתחיל בעיסוק במינוח "איפה הילד", במאה שעברה היווה המינוח הזה מעין קוד של קריצת עין והתלחשות סביב לשאלה – "האם הבאת איתך חתיכת חשיש או מריחואנה?", בלהקה של חמי רודנר הנושאת את השם הזה המינוח הגיע משאלה תמימה ביותר אודות המתופף הראשון שלה שהיה רק בן 16… אמש המינוח עסק בשאלה הכי מבעסת שקיימת בהוויה הישראלית – אז מתי תיכנסי להריון?.. בהמשך ניגע בסיפורה של ווירג'יניה וולף, הסופרת בת המאה ה- 19 וזויות ראיה לחיים… ערב מעניין
איפה הילד? בצוותא – החיתוך המדויק של השאיפה להורות הישראלית
ההצגה "איפה הילד" היא קרקס רגשי, חכם, לפעמים כואב ולפעמים פשוט מצחיק בטירוף. דרמה קומית מקורית מבית תיאטרון האינקובטור, עלילה א ליניארית שבוחנת את הפער בין הורות לאידאל. על השאלה האם להביא ילד לעולם. המוזיקה חיה, האנרגיה מחשמלת, והביקורת – נוקבת אך אנושית. במרכזה – אֵשה באמצע החיים החושפת את כל מה שלא מדברים עליו בגן השעשועים. יעל טל נעה בין תפקיד המספרת לדמות הנוטלת חלק בסצנות שבמחזה על הבמה, לעתים המרחק וההבדל נגוזים בתוך התהליך. אתי וקנין מתגלה ככובת אמיתית שצריכה ללכת על תפקידי שירה.
את המחזה כתבה וביימה יעל טל שגם משחקת את עצמה לצידם של נעמה רדלר, אתי וקנין סובר ואילון פרבר.
חדר משלה – הסימטה לוחשת את קולה של וירג'יניה וולף
בתיאטרון הסימטה ביפו, במקום מושבו הזמני בקאנטרי גורן בקרית שלום, מוטי קמחי פגש את וירג'יניה וולף. לא את הביוגרפיה, אלא את הדמיון – החיים שיכלו להיות ולא היו. "חדר משלה" היא דרמה פיוטית, כואבת, מרגשת.
ההצגה עוקבת אחר השבועיים האחרונים לחייה של הסופרת, רגע לפני קיצה הטראגי, ויוצרת אוטוביוגרפיה בדיונית שבה וולף מתעמתת עם שאלות שהעסיקו אותה לאורך חייה – מעמד האישה, סוגיות מגדר, והמחיר הנפשי של היצירה.
דרך שילוב בין ריאליזם לאסתטיקה תיאטרלית דמיונית, נפרשת על הבמה גרסה אלטרנטיבית לחייה של וולף, כפי שייתכן והיא עצמה הייתה מבקשת לחיות – עולם שבו חירות יצירתית, נשיות ורגש מתקיימים ללא מגבלות הזמן והחברה שדחקה אותה לשוליים.
את המחזה כתבו רון ישועה ועירית פרנק שביימה, על הבמה – אירית סוקי ונעמה גרינשטיין.
שתי נשים, שתי במות – אבל אותה זעקה
בשתי ההצגות, הבמאיות נותנות לבמה להיות מראה עקומה של החברה. בשתי ההצגות, הדמויות מבקשות קול, מקום, חדר – אולי גם אהבה. הפרינג' חוגג את חופש הביטוי, חופש המחשבה, וחופש הבחירה. והקהל? יוצא החוצה קצת פחות אדיש, וקצת יותר מודע.
תיאטרון אחר, תיאטרון אמיתי
לא עוד עיבודים קלאסיים ולא עוד קומדיות רומנטיות. הפרינג' הישראלי מציב מראה – חדה, רועשת, אמיצה. שווה לצלול פנימה. שווה להאזין. שווה להרגיש.
אתי וקנין סובר בביצוע ללהיט הרחבות של דונה סאמר – Last Dance מתוך המחזה "איפה הילד"
