כמעט שמונה שנים עברו מאז שפסטיבל מטאור נחת בצפון הארץ כמו הבטחה גדולה, והתפוגג כמעט באותה מהירות. נדמה היה שהסיפור הזה כבר הפך להערת שוליים בתולדות המוזיקה המקומית, עוד ניסיון שאפתני שלא החזיק.
ואז הגיע פרק בפודקאסט של כאן והחזיר את הסיפור הזה לקדמת הבמה.
לא רק כסיפור על פסטיבל שנכשל, אלא כסיפור על תעשייה שלמה, ועל אדם אחד שדחף אותה קדימה מהר מדי. "זה היה אירוע שרצה למקם את ישראל בזירת המוזיקה העולמית" נאמר שם אבל גם כזה שהסתיים "בהפסד של מיליוני שקלים". וכדי להבין את זה באמת צריך לחזור לאיש שעמד מאחורי זה – ערן אריאלי, נרנג'ה.
אחרי הכל נשאר האדם
באחת ההופעות הגדולות בלייב פארק בראשון לציון, באירוע של Live Nation ישראל, פגשתי את ערן מאחורי הקלעים. זה כבר לא היה אותו ערן של ימי המטאור. בלי ההילה של מי שמוביל מהלך, בלי הרעש מסביב. בשיחה קצרה הוא סיפר לי שמאז הכישלון הכלכלי וההכרזה על פשיטת רגל הוא עובד כמפיק משנה. לא בפרונט, לא עם הקרדיט אבל עדיין בתוך המוזיקה. הרגע הזה נשאר איתי, כי הוא שם פנים לסיפור.
לפני הכל היה הבארבי
כדי להבין את ערן צריך לחזור הרבה אחורה, לתקופה שבה מוזיקה בינלאומית כמעט לא הייתה כאן. כפי שמתאר שאול מזרחי – "המוזיקה הבינלאומית כמעט ולא הייתה פה והיינו צריכים להתחיל לבנות את היסודות"/ ובתוך המציאות הזו, ערן נכנס דרך המועדונים, דרך הבארבי, דרך הופעות קטנות יחסית שהרגישו כמו גילוי, זו לא הייתה תעשייה
זו הייתה עבודת שטח.
רגע קטן שנשאר
אני זוכר ערב בבארבי, אני מגיע מוקדם, מתמקם ליד הבמה עם ציוד צילום. ערן רואה אותי, מחייך ואומר בקול רם – "חברים, יובל אראל הגיע, אפשר להתחיל את המופע". אני לא יודע אם זו הייתה בדיחה או מחווה, אבל זה היה רגע שמסכם הרבה. הוא ראה את הסצנה והוא ראה את מי שחי אותה
השנים שבהן הכל נפתח
לאט לאט זה התרחב. מהופעות מועדון להפקות גדולות יותר, מאמנים נישתיים לשמות שמתחילים למשוך קהל רחב. היו גם רגעים שנראו כמעט בלתי נתפסים, כמו הופעות אינטימיות של אמנים בינלאומיים רגע לפני פריצה, כמו ההופעות עם Passenger שהרגישו קרובות עד כאב. התחושה הייתה שמשהו משתנה, שישראל כבר לא מחוץ למפה.
השיא בפארק הירקון
ואז הגיע הרגע שבו זה כבר היה ברור. ההופעה של Radiohead בפארק הירקון. זה כבר לא היה ניסוי, זה היה הצהרה. להביא לכאן הרכב כזה, בסדר גודל כזה, עם כל המשמעויות הפוליטיות והלוגיסטיות, זו הייתה הוכחה שאפשר, שישראל יכולה להיות חלק מהמסלול העולמי.
מטאור – הקפיצה הגדולה מדי
ואז הגיע מטאור. לא עוד הופעה, לא עוד הפקה, אלא ניסיון לבנות עולם שלם – "היה בזה איזה משהו שאנחנו עכשיו עושים איזה משהו שהוא היסטוריה". הליינאפ היה יוצא דופן, "דברים ששום סיכוי שהם יגיעו לארץ". אמנים שהגיעו בטיסות, הוטסו במסוקים, מתחם שהוקם במיוחד, שלושה ימים של מוזיקה, לרגע זה עבד ואז זה התחיל להתפרק.
כשהמציאות נכנסת לתמונה
ביטולים. לחצים. בעיות לוגיסטיות ועלויות שלא מפסיקות לגדול – "שוב זה קורה… לנה דל ריי מבטלת ונכנעת ללחצי ה BDS" וזה כבר לא רק עניין של מוזיקה. "לא מדובר רק בניצחון סמלי אלא בנזק אמיתי למארגנים", גם בשטח זה הורגש היטב. "שום דבר לא עבד. הכל התפקשש. אבל כן היה רוקנרול"
הרגע שבו הכל מתהפך
בסוף נשארת השורה הזו "כישלון קולוסאלי" ובתוך רגע גם הזהות משתנה "זה הפך להיות ההוא שחייב כסף". מי שהיה ילד הפלא של סצנת ההופעות הפך לסיפור על חובות.
בין חזון למציאות
כשמסתכלים על כל הדרך הזו מהבארבי דרך ההצלחות ועד מטאור, מבינים שזה לא רק סיפור על אדם אחד, זה סיפור על ניסיון לדחוף שוק שלם קדימה. על הרצון להביא לכאן משהו אחר, גדול יותר, בינלאומי באמת. ערן היה מהראשונים שעשו את זה בעקביות, ואולי גם הראשון ששילם את המחיר המלא.
השורה התחתונה
פרק אחד בפודקאסט החזיר את מטאור לשיחה, אבל הסיפור האמיתי הוא לא רק על פסטיבל שנכשל, אלא על מי שהעז לחשוב רחוק יותר מהמציאות המקומית ולא תמיד הצליח לנחות.
