הפעם הראשונה שבה האזנתי למוזיקה של Black Sabbath הייתה בתחילת שנות השבעים, במהלך ביקור אצל האחים דורון ועופר מרגוליס שגרו כמה בניינים צפונית אלינו. דורון, האח הבוגר, הניח על הפטיפון הישן את אלבום הבכורה של להקת Black Sabbath, שיצא שנה או שנתיים קודם לכן והגיע גם לישראל – Black Sabbath. עטיפתו האפלה של הבית האפלולי עם הדמות הערטילאית הפכה מאז לסמל בלתי נשכח. כשהמחט נגעה בתקליט, חלל החדר התמלא בפעמוני כנסייה, במוזיקה דרמטית, כבדה ורועמת שהגיעה ישר אל האוזניים שלי, עם תחילתו של השיר שנשא את שם האלבום ושם הלהקה.
עוצמת החוויה מובילה אותי לרוץ לחנות התקליטים ולחזור עם אלבומיה הראשונים של הלהקה הביתה – Black Sabbath, Paranoid, Master of Reality. מאותו רגע עולם המוזיקה שגדלתי עליו משתנה לחלוטין; דיפ פרפל, אוריה היפ ולד זפלין נשמעות אחרת לחלוטין מול העוצמות השחורות ש-Black Sabbath משחררת לעולם. טקסטים של מחאה המולבשים על מלודיות ואקורדים מהפנטים, בלוז כבד ומחוספס לצד בלדות אקוסטיות חלליות ומעופפות באוקיינוסים של טורקיז ולוויתנים שחורים.
כך החלה ההיכרות שלי עם הלהקה שייצגה יותר מכל את סצנת המטאל של הרוק הכבד. באותם זמנים, שלוש להקות ניצבו בפרונט של סצנת הרוק הכבד: דיפ פרפל, אוריה היפ ולד זפלין. שתי הראשונות עדיין חיות ובועטות על הבמה ובאולפנים עד היום, וזכיתי לראות אותן מספר פעמים בארץ. את אוזי אוסבורן, סולן הלהקה, זכיתי לראות בשני ביקוריו בישראל – הראשון במסגרת פסטיבל אוזי פסט ב-2010 בפארק הירקון, והשני בשנת 2018 בלייב פארק במערב ראשון לציון.
Black Sabbath: החלוץ ששינה את כללי המשחק
Black Sabbath לא הייתה סתם להקה. היא יצרה סאונד חדש, נועז, כבד ואפל – שילוב של רוק, בלוז ואלמנטים כמעט טקסיים שהובילו את סצנת המטאל לעולם חדש. הלהקה שהוקמה בבירמינגהם ב-1968 על ידי טוני איומי, אוזי אוסבורן, גיזר באטלר וביל וורד, הייתה מפלצת מוזיקלית שניצחה בכל האתגרים שבדרך.
עם ריפים איקוניים ושירים שהפכו לאבן דרך (כמו Iron Man, War Pigs, ו-Paranoid), Black Sabbath הובילה דור שלם של מוזיקאים ושל מעריצים אל תוך עולם חדש, אפל ומלא עוצמה.
אז מה התרחש אמש בברמינגהם?
ערב הפרידה מלהקת Black Sabbath – מטאל בלייב אייד סטייל, מהדהד עד הירח. וילה פארק, ברמינגהם, אנגליה.
מעל 40,000 מעריצים עטויי שחור, ועוד כמעט שישה מיליון (!) מחוברים לשידור חי בתשלום ברחבי העולם, עדים להיסטוריה שנכתבת לנגד עיניהם – בלאק סאבאת' נפרדת מהבמה, בפעם האחרונה. זיקוקים בשמים, צלילי Paranoid ו-War Pigs מהדהדים כמו מנטרה עתיקה, והארבעה – אוזי, טוני, גיזר וביל – מנופפים לשלום.
זה לא היה מופע גראנדיוזי של שלוש שעות עם אורחים מפתיעים בכל פינה. אחרי שמונה שעות של אירוחי צמרת המטאל, זה היה קצר, מרוכז, מדויק – עשרים דקות בערך להופעתו של אוזי עם נגני ליווי ועוד עשרים דקות של אוזי עם חברי הלהקה האלמותית – שירים שהם נכסי צאן ברזל. אבל בעוצמה? באווירה? בלב? זו הייתה פרידה בדיוק כמו שסאבת' צריכה – נטולת פוזה, מלאה בתחושת אמת וכוח.
אוזי אוסבורן, כהרגלו, מבולבל, מגוחך, אבל חד וחי יותר מרוב הרוקרים שמסביב. טוני איומי שולף ריפים אימתניים כאילו הוא עדיין בשנות ה-70, וגיזר באטלר מתנופף כמו לוחם קונג פו על גיטרת הבס. והפעם – כן, זה קרה – גם ביל וורד על התופים. הוא הביא את ה"סווינג" שתמיד היה לו, ושאף מחליף לא באמת הצליח לחקות. הם נשמעו כמו להקה שלא התפרקה מעולם.
לייב אייד של המטאל – עם כל הגדולים
זה הרגיש כמעט כמו לייב אייד, אבל של המטאל. Metallica, Slayer, Anthrax, Gojira, Mastodon, ואפילו גרסה משוננת אך ממושמעת של Guns N’ Roses, עלו אחד אחרי השני, כל אחד עם סט קצרצר של 15 דקות – כבוד לאייקונים של המטאל מהדור הראשון.
האמת שבין כל הלהקות והרכבי הסופר גרופ שעלו או הוקמו במיוחד לאירוע מי שגנבו את ההצגה היו הגיטריסט רוני ווד מלהקת – The Rolling Stones שעלה לבמה יחד עם סטיבן טיילר מ‑Aerosmith ו‑טרוויס בארקר – חיבור שהוא פנטזיה של מטאליסטים. יחד הם פתחו ב־Train Kept A Rollin’ ולאחר מכן הפציצו באוויר עם Walk This Way -/ Whole Lotta Love במקהלת שיא.
היה לזה טעם של איחוד מגה-ז’אנרים: רוק קלאסי, מטאל אגדות ואוויר כבד שבורח מהמשקל הקשה של הסאבאת'. אבל דווקא ההברקה הזו, עם רוני ווד על גיטרה, הוכיחה יותר מכל – בשום מקום אחר לא היית מרגיש אותו mix, אותה הרגשה שהמטאל כובש בז’אנר אחר, בערב הזה – פרידה מתוחכמת ונוצצת.
יונגבלוד – הפתעת הערב שכבשה את הלבבות
יונגבלוד, הזמר הצעיר והמרגש, הצליח להפתיע את הקהל הענק בלב וילה פארק עם ביצוע אינטימי ל־Changes. בשעה שכל העניינים סביבו היו רועשים ומטאליים, הרגע הזה היה כמו נשימה של אוויר אחר – רגע של פגיעות וכנות.
הוא לא רק הביא את הקול הייחודי שלו, אלא גם חיבר בין דורות: הצעיר שבקהל התחבר, המבוגרים העריכו, והכל התחבר לתמונה של הערב ההיסטורי. יונגבלוד הוכיח שגם במופע שמכבד את המטאל הכבד, יש מקום לרגעים רכים ונוגעים ללב.
הנקודה היהודית – מגן דוד על הבמה, בוז בקהל – ודוד דריימן לא ממצמץ
אחד הרגעים המדוברים של הערב הגיע דווקא כשדוד דריימן, הסולן היהודי של להקת Disturbed, עלה לבמה עם מדליון מגן דוד בולט על צווארו. זה לא היה אקט אופנתי – זו הייתה הצהרה. דריימן, שתמך פומבית בישראל גם ברגעים טעונים במיוחד, עמד במרכז הבמה, עטוי מתכת ואמונה.
אלא שאז נשמעו קולות בוז מהקהל – לא רבים, אבל בהחלט נשמעים. במקום להירתע, דריימן השיב באותה מידה של ביטחון "We gonna start this?!",- משל מצית את הניצוץ שאחריו באה אש של מטאל.
יחד עם חברי-על כמו ג'ייק אי. לי, סקוט איאן ומייק בורדין, דריימן פרץ לביצועי מחווה עוצמתיים ל־Sweet Leaf ו־Shot in the Dark – רגע שכולו שילוב של זהות, מוזיקה, ועצבים חשופים. חלק מהקהל הריע, חלק נותר באמביוולנטיות. אבל דבר אחד היה בטוח – הוא לא ביקש רשות להיות מי שהוא.
זה היה רגע של אמת על הבמה. רוק כבד במלוא מובן המילה – לא רק בצלילים, גם במשמעות.
ולא, זה לא היה נטול בלבול – ג’ייסון מומואה, כן כן אקווהמן בכבודו ובעצמו, שיחק אותה מנחה טקס מפוזר. כדורי חוף עם הלוגו של אוזי קיפצו על ראשי הקהל, וכולם ידעו – זה ערב גדול מהחיים.
ברמינגהאם בשחור
כל העיר התעטפה בשחור. זה לא רק מופע – זו תחושת פיוס, תיקון היסטורי, ואפילו רשויות העיר השתתפו: הכריזו על "קיץ השבת", שינו שמות רחובות, חנכו ספסלים ופסלים, ואפילו חשפו טיפו (בובה מתנפחת ענקית של אוזי) במשחק כדורגל של אסטון וילה.
מדהים לחשוב שדווקא ברמינגהאם, העיר בה הם נולדו, הם לא ממש הופיעו כמעט לאורך השנים. רק מעטים מהמקומיים באמת ראו אותם לייב. אמריקה קיבלה אותם בשנות השבעים – קליבלנד, דטרויט, פיטסבורג – הרבה לפני הבית. אולם מי שהרוויח מכל הסיפור היו דווקא בתי העסק המקומיים, מדברים על הכנסות שיא של 20 מיליון פאונד רק מהקהל שהתארח בעיר, ישן במלונות ואכל במסעדות, כן גם בזבז הון על מזכרות..
ומה עכשיו?
זהו. הסוף. אולי סוף עידן, אולי רק סגירת מעגל. אבל אין ספק – אם זו ההופעה האחרונה באמת, אז ככה נפרדים. כמו אגדות. בלי הרבה מילים, עם המון רעש. בדיוק כמו שצריך.
Black Sabbath הותירה אחריה השפעה חסרת תקדים, לא רק על מטאל ורוק כבד, אלא על מוזיקה עולמית בכלל. השירים והסאונד האפל שלהן ממשיכים להדהד בלבבות ומעוררים השראה לדורות חדשים של מוזיקאים.
לסיכום, עבורי, ההיכרות עם Black Sabbath הייתה רגע מכונן בחיים. זיכרונות האלבום הראשון, ההופעות בארץ והאופן שבו הצליחו להפוך את הצלילים הכבדים לאמנות – כל אלה יישארו חקוקים לנצח.
הצצה לאיחוד הפנומנלי
