אמש הפכה בריכת הסולטן בירושלים לזירה של חגיגת רוק אמיתית – משינה, כבר 40 שנה בראש (ואותו צוות מאז 1985: יובל בנאי, שלומי ברכה, מייקל בנסון, איגי דיין, אבנר חודורוב). המופע, תחת הכותרת "נוגעים בשמיים", היה לא פחות ממופע חוטבי יהלומים של נוסטלגיה, הומור, רגש ובשביל הזה – ניצוץ במרחב האורבני של ירושלים . השיר "אופטיקאי מדופלם" היה יריית הפתיחה ל-40 שנה של עשייה מוזיקלית חשובה שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מפסקול המדינה. שיר שסלל את הדרך לצליל הייחודי של הלהקה וגם היום, ארבעה עשורים אחרי השיר והסאונד עדין רלוונטים.
רגע השיא – ריטה עולה איתם לבמה
ומהמפתחות – האור נדלק על הרגע של ממש: לראשונה, לאחר ארבע עשורים, ריטה עלתה עם משינה בבריכת הסולטן, ביצעו יחד את “שלח לי מלאך”. הקהל בפרץ התרגשות. ריטה עם הקול שלה, משינה בפול גז, והערב ישר עף לשמים.
ושוב – 40 שנה לאותם מילים קסומות
ביוני 1985 יצא לראשונה לתחנות הרדיו השיר “אופטיקאי מדופלם” – הסינגל שנקרא כך בדיוק בגלל השלט ששלומי ברכה ראה ליד הבית בתל אביב . השיר הפך ללהיט ענק, הגיע לפסגה במצעדים (מקום ראשון ברשת ג' בקיץ 1985) והיווה בסיס לאלבום הבכורה – סטייל אמריקאי עם תיבול מזרחי משגע
2025 מול 1985 – אותן מילים, אותו דופק
כשפוסעים על הבמה 40 שנה אחרי, קשה להתעלם מעומק המילים: השלום, המלחמה, הים והכמיהה – עדיין כאן. כלומר – אותם "ימים", אותו "צל", אותם "אופטיקאים מדופלמים" – אבל עכשיו, על הבמה הירושלמית, בחוזק של רוק שנות ה‑80 של אז באווירה של שנות ה‑20 בהווה… זווית חדשה, צליל שמיטלטל, והיה פה ערב שממש "נגע בשמיים".
משינה אלף פנים – הומור פאנקיסטי, ליריקה חדה, ערפל נוסטלגי שנמצא תמיד על סף הלהב. אם יש כוח כזה לחגוג 40 שנה – הם עושים את זה כמו פעם – בעוצמה, באהבה, ומסביב ללב. וסוחבים איתם את הריתמיקה ההומנית של יובל בנאי, והגיטרה של שלומי ברכה שמספרת את הסיפור של כולנו – כאופטיקאים, כעולים לירושלים, כמשפחה. ועם הקול של ריטה – זה מרגש.
האופטיקאי על שולחן הניתוחים, רק בריאות כמובן
כך השיר נשמע בשנת 1985 – ממש כפי שדמייננו בשנות ה־80: פסנתר קליל, גיטרה מעט סקינאי, ביט רוק–סקא שכובש את הראש. הקול של יובל בנאי צעיר, מלא בהבעה אותנטית, כמעט כמו יומן צבאי, פונה ישירות אל הצופה – “הים כל‑כך אכזר… אין שמש, גשם יש רק צל” – ובכל זאת, עם רצון לכבוש את העולם. שיר קצר, כוחו בגוף שלו – 3:30 של רגש פשוט, ישיר, קצת מריר עם וייב גוף ראשון של תקופה חדשה.
וכיום המנתחים מוסיפים קצת בוטוקס, מעט חומצה הילארונית, מרימים קצת את העפעפיים, להיראות צעיר ויפה. במופע בירושלמי מוספיה הלהקה מוסיפה כוח רב לשיר – גיטרות חזקות יותר, תופים מוחצנים, סולו גיטרה מרשים. הקול של יובל כבר בוגר, מעט מחוספס, מלא בחוויות שנות ה־40 וה־50, של חייו. כבר לא ילד של חוף הילטון אבל עדיין מעביר את כל העוצמה של המילים והווייב של אותה תקופה שטרם נגמר. בביצועים המודרניים שומעים את הכיף שבמופע – קהל שנענה בקריאה, תגובות, ותחושה ש"האופטיקאי" עדיין חי ופועם על הבמה
