זה התחיל בבוקר יום שבת, רגע קבלת ההחלטה ללכת הערב למופע המסקרן הזה, מופע של סולד אאוט חודש לפני עלייתו על הבמה. שרק על זה, ריספקט גדול חברים, להגיע לבימת ההיכל עם ידיעה שקטה ונינוחה שלגביי כרטיסים, אין מה לדאוג, זו חתיכת אנחת רווחה.
יוצאת באיחור מהבית, הדרך כולה פתוחה עבור נסיעתי לעיר הגדולה… חונה בחניון של הסנטר, עושה צעידה זריזה מלווה בתפילת תקווה שלא איחרתי מידיי. מגיעה לרחבת התרבות של מדינתנו עם נראות, צלילים וניחוחות באוויר של מאה אחוז תרבות במיטבה .
כשמעל ההיכל מתנוסס שלט תאורה, הצועק – BRING THEM HOME . לצידו על הבניין של הבימה, מתנוסס, דגל ישראל, בעל נוכחות רבה שמגיע וחודר עם חץ של עצבות ישר לתוך הלב. לצד תפילה חרישית שכולם כולם כולם כבר ישובו לבתיהם בשלום ברפואת הגוף והנפש.
בשעה טובה, מגיעה להיכל, כבר בפואיה היה אפשר להרגיש את הווייב של הערב הזה. נכנסת לאולם, על הבמה ולאורך כל המופע נמצאים: תזמורת הג'אז הישראלית, 16 מנגני הפילהרמונית הישראלית, אלישבע וחברים – העבריים הישראלים מדימונה. מדהימים כולם. כל הטוב הזה קורה בניהולם האמנותי של רון אלמוג ויאיר סלוצקי. האולם מלא עד אפס מקום, בשיאו של השיר uptight – בביצועו של, כפיר בן ליש , עם ביצוע שלא נופל מהמקור והמכובד, השייך למיסטר סטיבי וונדר הנפלא.
הבמה מקושטת בתאורה סגלגלה, עם ויג'יי וגרפיקה, מוקפדים ומדוייקים להפליא.
הרגשתי שנכנסתי לחממה מוזיקלית.
מי שממשיך את המסע של הערב הוא ארי פפר, הלא הוא רד אורבך, סולן רד בנד, שפשוט יודע את העבודה ותמיד בא בטוב. רד מבצע את my girl ואת the tracks of my tears, ב what becomes of the broken hearted אסנת הראל מצטרפת לדואט עם קול גדול ונוכחות מתוקה ממש. אסנת ממשיכה בביצוע סולו שלה עם never can say goodbye זאת הפעם הראשונה שלי שאני רואה ושומעת את אסנת ובהחלט נשארתי סקרנית עם טעם טוב.
לאחר מכן מלכת המלכות, קרולינה, מגיעה ומפנקת בביצועים נעימים ונוכחות מרחיבת לב, את you keep me hangin' on ואז הגיע אחד השירים שפורטים על מיתרי הנשמה whats going on ובתוך כל הטוב הזה, כפיר בן ליש מצטרף אל קרולינה בדואט מופתי של aint nothing like the real thing . כפיר, הוא ללא ספק, אחד הזמרים, שיודעים לתת את המקום המדויק והמכבד למי שלצידו.
וכך הערב נמשך לו, עם סוללת זמרים מפוארת, שמתחלפת על הבמה. סלוצקי מציג את אלישבע והחברים – העבריים הישראלים מדימונה, ומספר בהתרגשות שאלישבע זכתה להיות באולפני Motown והוסיף שזו זכות גדולה עבורם שהיא איתם הערב.
ולבסוף הערב נחתם עם, aint no mountain high enough, כשכל סוללת האמנים נמצאים יחד על הבמה. בחירת שיר מדוייקת לסיום ערב שכזה ובפרט בתקופה הלא פשוטה בה אנו חיים כבר יותר מידיי זמן.
כל ביצוע בפני עצמו היה מרחיב לב, אך ריבוי האמנים והתחלופה האינסופית מנעו מהמופע לשמור על רצף, מה שפוגע מעט בהנאה.
בתור צרכנית מוזיקה, הייתי שמחה, אם ההופעות של היום היו מצליחות להתקיים ללא כל צורך בטיילת על הבמה .ואם יש כבר ריבוי אמנים, זה הזמן להביא יציאות חד פעמיות, של חיבורים ושילובים מעניינים בין כולם.
'אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים' של ד'ר סוס.
אז הגעתי. ותודה לכם על זה. לימים טובים ובשורות טובות. התרבות במיטבה ובכל מקום, לכו ליהנות.
