המחזה או המחזמר "מלכת אמבטיה" נכתב על ידי המחזאי המנוח והמאוד שנון חנוך לוין בשנת 1970 במקביל לימי מלחמת ההתשה שהתחוללה בגבולות תעלת סואץ בסיני.
המחזה אשר נכתב כרביו מוזיקלי עמוס בסאטירה שביקשה מצד אחד ללגלג על הלך הרוח שפשה בעמישראל בעקבות הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים ומהצד השני פשוט לתקוע לכל נפוחי החזה אצבע בעין או כפי שחנוך לוין אהב יותר לדייק עצמו – לדחוף אצבע בתחת.
בכלל לוין מאוד אהב לפשט את העלילות שכתב ולאפשר לגיבוריו העלובים והנדכאים להתפלש בביבי הרפש ונוזלי הגוף למיניהם, סוג של מחאה שהפכה אותו למושא לביקורת רבה ולנערץ על ידי מי שהיטיב לקרא את הסאב טקסט שלו כמבקר על החיים כאן בכל הרבדים.
כזכור המחזה שעלה בזמנו במסגרת התיאטרון הקאמרי הותקף בביקורות שדרשו להורידו מהבמה ואכן לאחר חודש בלבד הוא ירד והוסר מהרפרטואר של התיאטרון הקאמרי.
מעל לעת נעשו ניסיונות לחזור ולהעלותו, רובם היו במסגרת תרגילים של בתי ספר למשחק ולא ממש בתיאטרון רפרטוארי.
אמש התקיימו בתיאטרון יפו (היהודי ערבי) הצגות הפרמיירה של המחזה. אני בחרתי את הסשן הראשון שנערך בשעה שש וחצי לפנות ערב על פי שעון הקיץ הנוכחי. קדמה להצגה התכנסות של חוג ידידי התיאטרון (נשנושים והרבה יין טוב…) והקראת קטעים מתוך כתבי מחזותיו של לוין הממחישים את רוחו והלך מחשבתו תוך שימוש מיוחד בשפה העברית.
גרסת המחזה שעולה במסגרת התיאטרון ביפו מתבססת במדויק על הטקסט המקורי כמות שהוא עם פתיח וסיום מקוריים התואמים לעכשיו ולשחקנים. וכשאני כותב שחקנים אני מתכוון למה שחנוך לוין היה מחייך בקברו מרוב שמחה על התרגיל ההפוך על הפוך שנעשה כאן. כל הקאסט שעל הבמה מורכב משחקנים ושחקניות ערביים – בסאם בירומי (אותו הכרנו כסולן בלהקת המטאל הערבית יהודית מעכו "חלאס"), מונה חוא (זוכת פרס אופיר על הסרט "לא פה לא שם"), ראמי סליבא (נמנה על הקאסט הקבוע בתיאטרון יפו ופגשנו בו משחק בין היתר ב"אום כולת'ום" ו"פריד אל אטרש"), ווטן עבד אלגאני (בוגרת צעירה של החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב) והבמאי רביע חורי שאף הוא נוטל חלק כשחקן אורח ברביו בדמותו של סמטוכה, ערבי המחמד של כוכבי המחזה.
כך מספר חורי על החיבור שלו עם יצירתו של לוין – "המונולוג "נרות שבת" היה המפגש הראשון שלי עם חנוך לוין באוניברסיטת חיפה כסטודנט לתיאטרון. הרגשתי בפעם הראשונה שהמילים של לוין מייצגות באופן מדוייק אותי כערבי תחת כיבוש ומאפשר לי לומר דרכו את מה שחשבתי שאני לא יכול לומר. חיפשתי את ההזדמנות לעשות את חנוך לוין בערבית אבל כשקראתי את "מלכת אמבטיה" הבנתי שהמחזה הזה במיוחד פונה לקהל היהוי ישראלי. כשיגאל, מנהל תיאטרון יפו, פנה אלי עם הרעיון לביים את המחזה עם ארבעה שחקנים ערבים התרגשתי כשהבנתי שזו ההזדמנות בשבילי לומר את דברי לוין לקהל הישראלי".
לא סתם עלה הרעיון לאייש את צוות השחקנים בערבים, זה לא רק האצבע בעין שצצה כאן אל מול הצופה היהודי הישראלי ומחזקת את הביקורת הנוקבת של לוין על חוליי החברה שאנו חיים בה, יש כאן גם את הקטע של הפוך על הפוך בסאטירה, כאשר למן המילה והמשפט הראשון השחקנים לא מנסים להסתיר את זהותם הביולוגית – חברתית לאומית ומאפשרים למבטא הערבי לצאת החוצה מבלי בושה ומבלי להסתירו, כך אותיות גרוניות או צבע גוון דיבור המבוסס על התפתחות בסביבה דוברת ערבית בישראל מקבלים את קדמת הבמה עם כל המשמעויות.
באופן כללי למי שמכיר את הטקסטים של לוין ובמיוחד ברביו המוזיקלי הזה החבורה עושה עבודה טובה, אפילו משובחת, למרות שמדובר במקטעי עלילה שונים ונפרדים, חשתי כצופה שאני זורם עימם אל תוך העלילות וסיפורי המעשה. הבימאי ערך במחזה המקורי כמה שינויים שיהפכו אותו ליותר רלבנטי לימינו כאשר שיבץ את המונולוג "נרות שבת" הלקוח מ"הפטריוט" של לוין, אשר השפיע עליו כפי שציין, גם קטע הפתיחה המשמש כמעין הקדמה לפני שמתחיל המחזה לרוץ ואף קטע הסיום הם הצד שלקח הבמאי והוסיף כדי לחזק את האמירות ההן של לוין עם המצב הנוכחי ומזוית הראייה של הציבור הערבי. גם המנגינות המקוריות של זוהר לוי המנוח (להקת אחרית הימים) קיבלו כעת טאץ' מעודן שחיזק בהן את הרובד הכל כך סבנטיז של פעם, על כך מגיע טפיחה על הכתף לאליאס גרזוזי שעיבד וניהל מוזיקלית את המחזה כשהוא לוקח את הצופים למסע בזמן, פשוטו כמשמעו.
כן, מדובר בהצגה פוליטית, כל החיים שלנו הם פוליטיקה בכל תחום, לוין היה גאון שהיטיב להנגיש את המציאות לפנינו תוך עיוותה כדי לחזק את המשמעויות, לא פחות מגאונותו של אפרים קישון שהיה בעל ראייה חדה על החיים כאן אותם היטיב להביא לקהל בסרטיו המיתולוגיים, אני חושב שיש להציב את שני הם זה לצד זה על מדף נביאי התוכחה המקומיים.
המלצה – לכו תכבשו את המצודה העתיקה של תיאטרון יפו ותניחו יד בטוחה על כרטיסים למלכת אמבטיה. שווה כל שניה!!
וקבלו טוויסט בעלילה…תיעוד וידאו סלולארי
