מאמרים חמיםמוזיקה על המסך

צ'לרי בגדד, הקולות הנעלמים של יהדות עירק

סרטו של אייל חלפון " צ'לרי בגדד " יוקרן במסגרת פסטיבל סאונדטראק שיתקיים בנובמבר בסינמטק תל אביב, צפינו בו, רשמים, זיכרונות, צלילים.

בחודש נובמבר יתקיים פסטיבל סאונדטראק, פסטיבל קולנוע חדש על מוסיקה, הראשון מסוגו בישראל בסינמטק בתל אביב, קשת עניפה של סרטים מהארץ ומהעולם, תיעודיים ועלילתיים, קלאסיקות קולנועיות. המחבר כין כולם היא המוזיקה, אם כחלק מהסרט ואם כנושא בסרט.

משלל הסרטים שיובאו להקרנה תפסה את תשומת ליבי דווקא הקרנתו של הסרט " צ'לרי בגדד " שבויים בידי אייל חלפון ויצא לאור בדיוק לפני 20 שנים. סרט דוקומנטרי המביא את סיפוריהם של המוזיקאים שעלו מעירק והרכיבו את התזמורת הערבית של רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא – התזמורת "הערבית" של הרדיו הישראלי.

כך ביקשו מפיקי ואוצרי הפסטיבל לתמצת את הנרטיב בסרט – "רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, חוזר הסרט אל כוכבי התזמורת הערבית של קול ישראל ויוצא איתם לסדרת מופעים בפני דור שעדיין זוכר להם חסד נעורים. סביב מופע זה נכרך סיפורה של אותה תזמורת, וסיפורי חייהם של אותם נגנים – מוזיקאים שעלו לישראל בראשית שנות החמישים כשכבר היו כוכבים גדולים בעולם הערבי, רק כדי לגלות שכאן לא מחכה להם דבר ועליהם להאבק למען אמנותם. סיפורם הוא סיפור של אהבה, החמצה ותשוקה לדבר אחד: מוזיקה."

אותי לקח הסרט, בו צפיתי, על פי בקשתי בהקרנה פרטית בביתי, כמה עשרות שנים לאחור והזכיר לי גם כמה נקודות צומת בסצנה המוזיקלית העכשווית אותה חוויתי.

הכל מתחיל אחרי מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל פותחת ערוץ טלוויזיה ממלכתי המקציב זמן שידור לתכנים מזרחיים – ערביים, לצד הקרנות הסרט הערבי של לילות שישי ניתנת בימה גם לאותה תזמורת שעד אז ניגנה למען שידורי הרדיו, בימה במסגרתה התזמורת וצלילה נחשפו בפני כל עמישראל על שלל עדותיו, ממזרח ועד מערב.

התזמורת בניצוחו של זוזו מוסא נקשרה בקשר מסויים אל בית סבתי, זו שעלתה לארץ ישראל בתחילת המאה שעברה מלודג' שבפולין כדי להינשא לסבי חלוץ שידע להפוך את החקלאות לענף שהפך אותו לגביר באותם ימים.

אז תשאלו מה לגיברת הפולניה (שידעה לדבר ולקרא שבע שפות חוץ מפולנית ויידיש…) ולמוזיקה מזרחית? אנסה להסביר, את היכרותי הראשונה עם הצליל המזרחי ערבי הקסום והמתוזמר בשלל כינורות וכלי נגינה ייחודים כעוד, קנון וחלילים עשיתי מול תזמורת ראשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא.

אחד הנגנים בתזמורת, הכנר, היוצר והמבצע אלברט שטרית, היה נשוי לגברת רבקה, מנהלת משק הבית בביתה המפואר של סבתי, כילד קטן הייתה לוקחת אותי רבקה אל שכונת התקווה, ממש מעל השוק והרחוב הראשי הסואן לביתם, שם הייתי מתוודע למוזיקה ההיא שאת צליליה הייתי שומע לאחר מכן מעל מרקע הטלוויזיה עם התזמורת.

דרך אגב, לא רחוק משם התנהל בית הקפה נח, לשם היו מגיעים הכוויתים, האחים סאלח ודודו עזרא, שאף הם היו חברים בתזמורת של זוזו מוסא, כדי לנגן ולשיר, הנכד שלהם, דודו החזיר עטרה ליושנה כאשר הקים את ההרכב דודו טסה והכוויתים ומכאן הכל כבר ידוע ומוכר.

אבל מה הסיפור של צ'לרי בגדד? סיפורם של הנגנים שעלו מעירק לישראל עם קום המדינה, נגנים שהצטרפו לאותה תזמורת של זוזו מוסא ולפי התיעוד של אייל חלפון עשרות שנים לאחר מכן (ובדיוק לפני עשרים שנה מהיום, תעשו חשבון) הם נפגשים שוב, מעלים את הזכרונות ומנגנים ושרים את הצלילים.

אז, בעקבות גל העלייה הגדול מעיראק, הם הגיעו לארץ, נגנים ומוזיקאים שנחשבו שם לכוכבים בעולם המוזיקה הערבית – האחים סלאח ודאוד כוויתי, דאוד אכרם, פילפל גודג"י, אברהם סלמן, אלבר אליאס, יוסף שם טוב, אליאס שאשא, סאלים אל נור ועוד.

הסרט עוקב אחריהם ומאחד אותם שוב להיפגש ולנגן ולספר את סיפור חייהם על השירים והמוזיקה ההיא, זו שלא הייתה ממש מקובלת במיינסטרים הישראלי של שנות השישים, מבלי לדעת את המילים המושרות בשפה העירקית, מסתבר שרובם של השירים היו שירי עצב והבנה, עצב וגעגועים, עצב בעיקר.

ומיהו צ'לרי בגדד? זהו שמה של תזמורת עיראקית קלאסית שרבים מחבריה היו יהודים חלקם אף אותם נגנים שעלו לארץ והצטרפו לתזמורתו של זוזו מוסא.

אם תהיו ממש זריזים, תספיקו (אינשאללה…) להניח יד על כרטיסים להקרנה במסגרת הפסטיבל, תהיה גם הופעה של יאיר דלל, הנה כאן.

כמה רגעים מתוך סרטו המלא של אייל חלפון "צ'לרי בגדד"

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: