אינדינגב 2022 – יומן מסע
החגים שוב מאחורינו, יצא השנה ממש מדוגם בלי אף חג אחד בסופשבוע ועם מספיק זמן לנוח ולאגור כוחות לסופשבוע הראשון של אחרי החגים ואיתו אירוע המוזיקה החשוב ביותר ב-15 השנים האחרונות - פסטיבל אינדינגב
שש שנים שאני מתמיד ללכת לאינדינגב, נכון שזו שנתו ה-15 של הפסטיבל, אבל אל תשאלו אותי איפה הייתי בשנים הראשונות כי אני בטוח לא אזכור מה היה, מה שחשוב שלפני שש שנים לקחתי מצלמה ונסעתי לסוף שבוע מדברי מלווה באשתי לעתיד ומאז אני מתמיד בכל שנה אחרי החגים לפקוד את מצפה גבולות ולשבור את השיאים של עצמי במספר האומנים והמופעים שיוצא לי לצלם בפסטיבל אחד.
השנה כמעט ולא הלכתי, לפני כחצי שנה הפכתי לאבא בפעם הראשונה ופחות היה מתאים להשאיר את אשתי בבית ביחד עם הקטנטונת אבל אחרי שקיבלתי אישור אותנטי מהגברת ארזתי תיק צילום, שק שינה ואוהל ושמתי את פעמיי ביום חמישי בצהריים אל הנגב.
יום חמישי – גשם גשם בוא
כבר בנסיעה דרומה העניינים נראו לי פחות כמו שאני זוכר, נהיה חושך כל כך מוקדם, או שפשוט יש קצת יותר מדי עננים? בארבע אחר הצהריים בחניה, שכבר הוצאתי את הציוד מהאוטו הרגשתי את הטיפה הזאת שנכנסה לי במרווח בין צווארון החולצה לגב ואז גם החברה שלה באה ודקה אחרי זה גם הגיעו כולם, נו בסדר נתמודד עם קצת טפטוף, זה בטוח עניין רגעי, פה במדבר גשם באוקטובר זה עניין נדיר, אכן עשרים דקות אחר כך הגשם כבר היה מאחורי אבל לא העננים שהסיעו אותו לשם.
חמש אחר הצהריים ואני כבר בתוך המתחם, מנצל את צמיד הצלם כדי למקם את ביתי לשלושה הימים הקרובים מאחורי הבמות המרכזיות ומשם אל חדר הצלמים למפגש עם חבריי למקצוע, כן, אינדינגב הוא לא רק חג המוזיקאים אלא גם מפגש הצלמים השנתי, לא ספרתי במדויק אבל נראה לי שהשנה היו כבר עשרים מאיתנו, חולקים את אותן תשוקות לצילום ולמוזיקה.
ההופעה הראשונה מתחילה בחמש בערב בבמת הראקט הקטנה, הבמה הזאת החליפה מיקומים ושמות בשנים האחרונות, לדעתי זו הייתה במת החיפושית שהייתה ממוקמת ליד במת הפיל, היום יש שם במקומה את הסאונדסיסטם עם מוזיקה רגאיי ודאב שורשית. במת הראקט בגדול זה האינדי של האינדי והשנה היו שם לאורכו של הפסטיבל כמה הופעות ממש מוצלחות כמו זאת של רימוח וג'קי, סגול 59, סניקי ורבים וטובים אחרים, מודה שפספסתי, הייתי כל כך מרוכז במופעים לסירוגין של במות הקוף והפיל המרכזיות שלא הספקתי אפילו להציץ בלו"ז ההופעות של הראקט, הנה הבטחה למימוש לאינדינגב 2023.
אמנם יום חמישי הוא יום קצר, אך הופעות לו בשפע, לציין את כולם יהיה לי קצת קשה ובכל זאת כמה היילטים, קודם כל Sandman project בהובלת טל סנדמן, הרכב ג'אז אינסטרומנטלי מתובל בגרוב אפריקאי ואתיופי, הולך טוב בפסטיבלי ג'אז אבל גם מגיע מצוין לחולות המדבר של במת הפיל.
ועוד באותה במה ההופעות של ג'יי למוטה ואחריה של ג'ני פנקין, הייתה להן הופעה משותפת סוחפת בלילה לבן האחרון של התדר במוזיאון א"י והפעם הן מופיעות אחת אחרי השנייה. ג'יי למוטה היא הכישרון העולה החדש, התחילה עם ג'אז וגלשה משם למוזיקת סול והיפ הופ, תוך כדי שמירה על המקורות שלה. ג'ני פנקין היא כבר משתתפת קבועה באינדינגב, זמרת שלא מתחייבת על סגנון אחד חוץ מלהיות פשוט ג'ני, יושבת נהדר על משבצת האינדי, עושה את המוזיקה שהיא רוצה ועושה את זה טוב, עם יכולות ווקאליות מרשימות ויכולות לסחוף את כולם אחריה. ראיתי שם את כמות האהבה שהיא קיבלה מהקהל ועד כמה זה ריגש אותה, פייר, הפירגון מגיע לה.
ובינתיים בבמת הקוף, השמות תמיד מבלבלים אותי, למה הבמה הגדולה יותר נקראת קוף והבמה הקטנה היא הפיל? זה לא אמור להיות ההיפך? טוב לא משנה, כזכור יש לנו ערב עמוס ויש הופעה של אייל דוידי או כפי שהוא מוכר לכולנו בשם שקל, לי יש המון עדנה אליו, זו כבר תקופה שנתקע לי בראש הפזמון של השיר "סיני" ("תגידי!? איך את עושה את זה? זה, זה, זה, זה…"). כמצופה ההופעה סוחפת את הקהל ובמיוחד ששקל לא מוותר על ירידה מהבמה הגבוהה ועל צילומי סלפי על הגדר עם כל מי שהצליח להגיע לשורות הראשונות. 
שקל – אינדינגב 2022
יותר מאוחר גם מגיע אביתר בנאי עם המופע החדש והמצוין שלו בהפקת תמיר מוסקט, יצא לי כבר מספר פעמים לראות את המופע הזה ומדהים שבכל פעם זה רק הולך ומשתפר. החיבור של מוסקט-בנאי הוא באמת אחד הדברים היפים שקרו למוזיקת המיינסטרים הישראלית בשנים האחרונות.
חוזרים אל במת הפיל ואל הראפר הצעיר שי טרא ליטמן שרק לפני כמה חודשים הוציא את אלבום הבכורה שלו אבל עוד לפני כן ליטמן הפך לתופעת קאלט סוחפת ולא במפתיע עם מסרים נוקבים ואמת ישירה חשופה וכואבת, הוא שר על בעיות המשקל שלו, מאשים את עצמו בבעיות האלכוהול של אביו ומעביר ביקורת על ההתמכרות של הדור שלו לסמים ולפורנו. זהו, הסופר-הירו מת בדור ה-Z, הם ילכו אחרי הגיבורים האמיתיים, אלו אשר מודעים לחולשותיהם ולא מפחדים להחצין אותן לעולם ושי בהחלט צועק את האמת שלו החוצה במופע אנרגטי שרץ בין טראפ למסיבת אלקטרו והנה, גם הגשם חזר.
חשבתם שנגמר? אז זהו שלא, כנראה שבגלל שכבר נהיה חושך בחוץ ואף אחד לא הסתכל לשמים לחפש עננים אבל הם לא ממש הלכו לשום מקום, לאורכו של כל הערב היו פה ושם טפטופים מטרידים אבל לקראת עשר בלילה הגיעו גם סופות הברקים שהעידו על הגברת היצע הגשמים, בהחלטה אחראית הופסקו ההופעות בבמת הקוף המרכזית בדיוק לפני שההרכב האמריקאי The Afgan whigs היה אמור להעלות על הבמה, עיכוב של שעה עם גשם שלא משחרר והעניינים לבינתיים חזרו לקדמותם, Afgan עלו למופע פוסט ג'ראנג'י אפוף עשן ואווירת חול ואחריהם גם הרכב האלקטרו פאנק Terry Poision.
אנחנו מתקרבים לשתיים בלילה, עכשיו גם מגיע תורה של המלכה המייסדת של האינדינגב תמר אפק להופיע, הייתי איתם בפוטו שוטינג לפני ההופעה ואחר כך בסאונד צ'ק על הבמה, עוד דקה שתיים וההופעה מתחילה ואז כן, ניחשתם טוב, הגשם הגיע והרבה ממנו. שוב ניילונים על כלי נגינה וכשהגשם לא ממש רצה ללכת ביטלה הנהלת האינדינגב את ההופעה של תמר אפק ואת זאת שאחריה של הרכב המטאל הישראלי החשוב Shreadhead
שלוש בלילה ואחרי הופעה מאוד גשומה של Shaman Shaman בבמת הפיל אני מתקדם אל מתחם השינה, לא יודע למה לצפות, אוהל כבר הקמתי אבל כמה הוא חסין לגשם? למזלי בתוך האוהל היה חמים ויבש, פתחתי שק שינה וניסיתי לישון ללא הצלחה כשהגשם מכה על האוהל למשך מה שנשאר לי מהלילה.
יום שישי את יודעת
שש וחצי בבוקר ואני מתעורר ליום אינדינגב חדש, לא נגיד שקמתי עם מצב רוח נפלא וכוחות רעננים, הגשם של אתמול טרד את מנוחתי והרטיב את מצלמתי (מישהו יודע עם הסוני היא גם נגד מים?), עננים עדיין מכסים את שמי הפסטיבל ואיתם גם גשם אופנתי, עוד יום של בוץ וחשמל רטוב? עשר בבוקר אחרי הפוך דל טעם וקוראסון סתמי והגשם החליט לוותר עלינו, המדבר חוזר לקדמותו וכבר בשעות הצהרים חזר אלינו החול היבש המדברי הזכור לנו לטובה מפסטיבלי האינדינגב של השנים הקודמות.
מה בתוכנית היום? וואו, יש כל כך הרבה הופעות ובאמת הכל מהכל, מוזיקה שורשית בנגיעות אתניות עם רבע לאפריקה, סילסולים בערבית של שריף, שהיה פעם הילד הדרוזי וקצת גדל מאז, אבל כולם זוכרים לו את שיר הקאלט "בסבוסה יא בסבוסה" (או בתרגום סוכר יא סוכר), מה שגם משך המונים לבמת הקוף בשעות הצהריים והפך לחפלה אמיתית.
הבסיסט שי חזן שידו בכל והפעם כשהוא מנגן על גימברי (בס מרוקאי) ועם הופעת אפרו-ג'אז מצוינת. מוקדם יותר על אותה במה ראינו את דניאל סאן קריאף שמשלבת גם היא בין ישן לחדש, מוזיקה מהבית עם עיבודי אלקטרו מודרניים שהפיקו לה גיא מוזס באלבומה הראשון ותומר יוסף באלבומה השני שגם צץ שכח בהפתעה להופעת אורח לקול תשואת הקהל, אנחנו עוד נשוב אליו גם יותר מאוחר שהוא יתארח על אותה במה בהופעה של טדי נגוסה.
ובכלל, חוץ מדניאל סאן קריאף רוכזו לשישי בבוקר מבחר נאה של מוזיקאיות אינדי מצוינות, עלמה גוב במוזיקת פולק ישראלית שפתחה לנו את הבוקר בדיוק באווירה האופטימית המחייבת אחרי אירועי ליל אמש, דניאלה ספקטור שבאה עם שני להיטים ענקיים "כל הדברים היפים באמת" שעורכי תוכנית ריאלטי מאוד מחבבים והשיר האהוב "Cut it out", אורית טשומה נתנה הופעת סול-ראפ והרבה מסרים חברתיים נוקבים המתרכזים בדרך בה החברה הישראלית מקבלת את העדה האתיופית, ולבסוף דניאל רובין הפסנתרנית והזמרת הסופר מוכשרת שזכתה להמון המון אהבה מהקהל של האינדינגב, למי שלא מכיר שווה לכם לבדוק את המיני אלבום "האלבום שיעיר את אמא" שכתבה רובין לכבוד אימה הסובלת מהפרעה דו-קוטבית, אחד האלבומים הרגישים שייצא לכם לשמוע.
שעת בין ערביים ובמת הקוף הגדולה כבר מוכנה לקבל את שלומי שבן, אז נכון, הוא לא ממש אינדי וגם היינו מצפים דווקא לפגוש אותו בערב בהופעות המרכזיות אבל כנראה זו גם הסיבה לבחירה במופע אחה"צ, זו הפעם הראשונה של שלומי שבן באינדינגב ולי זה הרגיש שאנחנו, קהל האינדי הוותיק מארחים את שבן בעולמנו. אז זה התחיל בהופעת סולו קטנה, פסנתר כנף ושלומי ופתאום כמה שירים אחר כך כבר יש לנו אקסטרה תזמורת עם מנצח בחליפה ורגע אחר כך גם אורי קוטנר על הבס, יהונדב הלוי בתופים וכמה שירים אחר כך גם מאיה בלזיצמן בשירה וצ'לו ("תרגיל בהתעוררות" הדואט המתבקש) ולקראת סוף ההופעה מגיחים גם תמיר מוסקט ואסף תלמודי, אז זה גם הרגע ששלומי כבר קופץ על הפסנתר ומה שהתחיל במופע יחיד הפך לחגיגה של ממש.
שעה לפני המופעים המרכזיים של הפסטיבל ואנחנו עם מלך האינדי הישראלי – יהוא ירון, לא ממש צריכים להכיר את השירים של יהוא בשביל ליהנות מההופעה שלו, אין ספק שהוא גם מלך ההנגשות, השירים שלו על אף ייחודם והמבנה הלא פופי שלהם תמיד קליטים כבר בשמיעה ראשונה, לזה אני גם מוסיף את הערצתי אל טום וויטס ולתרגום של יהוא ירון לשיר שלו “Dirt in the ground” ויש לנו קלף מנצח, אה…בל נשכח את ה-stage diving התעוזתי והמוצלח שחתם את ההופעה.
בגזרת המרכז של האינדי יש לנו הערב שלוש הופעות, טדי נגוסה, נגה ארז ו-Full trunk ובאמת לא צריך פה להציג מראש, שלושתם כבר הופיעו על במות האינדינגב בשנים שעברו ובעיקר נגה ארז שזו הפעם הרביעית שהיא מופיעה בפסטיבל, בשנים הקודמות היא עוד נחשבה לסצנת האינדי האלקטרוני השנה היא מגיעה לפסטיבל בדרגת המגה סטאר ועם הופעה מינימליסטית, מאוד מהוקצעת ומלאת שירים שכיף לאהוב. לא במקרה המוזיקה שלה ושל ארז רוסו סחפה מדינה שלמה.
כבר אחרי חצות והבמה הגדולה חוזרת אל סצנת האינדי עם מופע הרוק האלטרנטיבי של הילה רוח, ובשבילי היא תהיה תמיד המלכה של הסצנה, אלבומה הרביעי "בת ים" יצא השנה והתקבל באהבה כמו קודמיו, כמובן שבשביל רוח הקהל של האינדינגב הוא האידאל והפוך, זו הפעם השמינית (!) שהיא מופיעה בפסטיבל והלוואי שנראה אותה כל שנה.
יש כח לעוד? היו עוד כל כך הרבה הופעות טובות ביום שישי וקצת פסחתי עליהן בכתבה, ברשותכם הנה כמה שמות: ספי ציזלינג בהופעת הרכב ג'אז, ג'נגו עם אירוח בהפתעה של דנה עדיני, ניר שלמה משועלי הפסטיבל, המוזיקאי והמפיק אוראל תמוז בהרכב אול סטאר מוזיקלי, בטרינג טריו עם קוטימן, כהן במופע ראפ קשוח, הראפר הדרוזי טאפש, המפיק עילי אשדות (גון בן ארי ונונו) במופע פופ בנגיעות אלקטרוניות חדש וייחודי ולבסוף עמרי סמדר במופע אלקטרו לילי ייחודי עם אירוח בונבוני של צמד המגפונים.
שתיים וחצי בלילה, נראה לי שיש עוד איזו הופעה אחת או שתיים אבל אני את שלי עשיתי, אפליקציית הצעדים כבר שלחה לי פרסונל נוט, "הכל בסדר? כי אני לא רגילה לראות אותך זז 17 ק"מ ביום אחד", מגיע אל האוהל ואל השק שינה המאוד לא נוח שלי, זיכרונות ליל אמש מציפים אותי, אוף.. עוד לילה של חוסר שינה אבל לא יודע מה קרה, עצמתי רק לרגע את העיניים ופתאום כבר שמונה בבוקר.
יום שבת – עד סוף הקיץ
יומו האחרון של הפסטיבל ואחרי שנת לילה טובה (אפילו בבית אני ישן פחות טוב) אני מסתובב לי בחולות הפסטיבל עם כוחות מחודשים, הולך לי לבית הקפה לפני התור הגדול, מתפנק לי בהפוך של בוקר עם עוגת שמרים ומרגיש שהסוכר מטעין את גופי מחדש, יאללה כבר תביאו לי הופעה, מה יש בתפריט להיום?
הבוקר בבמה הגדולה נפתח עם הראל שחל והעות'מאנים, לפי השם כבר מבינים שמדובר במוזיקה אתנית-ערבית שבאה מצוין לפתיחה של שבת בבוקר עם הקפה והסוכר, עכשיו אני צריך כבר יותר ובפעם הראשונה השנה אני עושה את דרכי אל מתחם האינדיטרוניקס, שם יש לנו כבר את תקלוט הבוקר ואיזה מאה צעירים שרוקדים עם הביטים האלקטרוניים בתיבולים דרום אמריקאים, רצים לי פלאשים מהבקרים במסיבות טראנס של תחילת המילניום ואני מוצא את עצמי מצטרף לרוקדים בחול.
בלי ששמתי לב השעה 11 הגיעה וזה בדיוק הרגע לרוץ בחול חזרה אל הבמה הגדולה כי ההרכב האהוב עלי במיוחד The Angelcy עולה להופיע, אין מה לעשות בסוף אני בחור סנטימנטלי וכשרותם בר אור שר את Dreamer אני מתמוגג, כן, רק בשביל זה היה שווה לי להגיע לפסטיבל.
ובכלל, אירגנו פה ביום שבת רצף של הופעות ממש טובות, אני הבטחתי לאישה שאני חוזר בבוקר, אבל קשה לי לפספס את עמרי קרן עם הופעת הרוק נוסטלגי בסגנון פולק סבנטיז, ולחשוב שעמרי קרן רק בתחילת שנות ה-20, איך הוא הצליח לייצר כזאת מוזיקה? אחריו יש גם צליל דנין ותזמורת צ'יל פיל אבל צמד ההופעות הבאות בבמה המרכזית הפכו אותי לגמרי.
ראשונים היו אלו שאזאמט, לפני כמה שנים הייתה להם הופעה בקטנה באינדינגב אבל הם הספיקו לגדול ולהתעצם מאז ולטפח עדת מעריצים מכובדת, הרחבה הייתה כבר מלאה לחלוטין שהגעתי באיחור אופנתי, וההרכב ההיפ הופ רוק פאנק באו מלאי אנרגיה ונתנו הופעה בלתי נשכחת, זה היה אחד מהרגעים שאתה שואל את עצמך אחר כך – what the fuck was that?!
אחריהם עוד מופע סוחף של יובל מנדלסון והמסע לפולין, הרכב ה-all-stars הכולל את אור אדרי על הבס, נדב לוזיה בתופים ואסף תלמודי על הקלידים, החבורה מגובשת היטב כבר כמה שנים ומרגישים את הכימיה המוזיקלית בין חברי ההרכב, לזה יש להוסיף את הכריזמטיות והחוש הקומי המאוד מפותח של מנדלסון והתוצאה הסופית היא פשוט מופע רוק של כיף טהור.
זהו, אני חותך הביתה, בדרך אני עובר לראות קצת את הרכב הפאנק הנשי הזאבות בשביל לתת לי קצת אנרגיה בהליכה אל האוטו וזהו אני בחוץ, טיפ קטן לכל מי שבא לפסטיבל, נסו להימנע לבוא עם אוטו לבן לאינדינגב, לא קל למצוא אותו אחר כך בחניה.
