פס קול שבועי

ממותה – Full Trunk

להקת הבלוזרחית Full Trunk משיקה אלבום חדש – ממותה, האזנה

להקת Full Trunk משיקה את אלבומה הרביעי – "ממותה" הכולל עשרה שירים וקטע פתיחה עם סולו גיטרה בנוסח עדות הפינק פלויד לזכרו של סמ"ר סייף ביסאם המנוח אשר שירת לצידו של גל ניסמן בסיירת אגוז ונהרג במהלך התקלות עם מחבלים בדרום רצועת עזה בתאריך 9 באפריל 2008. השיר הבא באלבום – "קדימה לאותו מקום" מוקדש אף הוא לזכרו של סייף, בן 21 במותו, יליד הכפר ג'ת שבגליל המערבי. השיר עוסק בעובדה שגל חוזר לאירוע הנוראי מידי יום ביומו, המחשבות לא עוזבות אותו והתובנות למשמעות החיים חורכות את נשמתו, מה באמת חשוב בחיים.

אין זו היצירה המוזיקלית הראשונה שגל מקדיש לחברו ליחידה, הוא כתב את השיר "דקה מאתמול" בהרכבו הראשון "פולקנ'רול" בו היו לצידו של גל יותם אלעזרי הממשיך איתו הלאה בטריו וכעת בפול טראנק, גל מוטיוק ויונתן חורב.

בכלל האלבום החדש משובץ בטקסטים של גל ניסמן, אפשר להגדיר את האלבום כאסופת חוויות מהשירות הצבאי שהדיו אינם ממאנים לשחרר את גל. פרט לשני שירים שמילותיהם נכתבו בידי אחרים – שאנן סטריט את "חוות המאבק" וג'ימבו ג'יי את "סתלבט בקיבוץ". שיריו של גל נעים בין נרטיבים בשפה העברית לשירים באנגלית.

אין זה האלבום הראשון של פול טראנק בשפה העברית, אלבומם הראשון שנשא את שם הלהקה ויצא בשנת 2014 היה ברובו בשפה העברית, שני האלבומים שבאו אחריו – Time For Us To Move ו- Show Us What You Got היו על טהרת השפה האנגלית וקרצו כל הדרך אל מעבר לים, עכשיו הם מתנו את התשוקה לעולם הרחב, לפחות בשל אילוצי מגבלות המגיפה, והתכנסו בתוך הזיכרונות המחשבות והחוויות של החיים כאן, את הפרק הלועזי הותיר ניסמן עם שני שירים בלבד שהם די יוצאים מהכלל כאן, אפילו על פי דבריו של ניסמן עצמו.

כך הוא הגדיר את השיר Damn Right – "…ההופעות הן אולי הדבר הכי מרכזי בפול טראנק והקהל המדהים שלנו הוא הדבר הכי חשוב לנו בעולם. אחרי כמה שנים טובות של חוויות משוגעות החלטתי שהגיע הזמן לכתוב שיר על כל מה שאני חווה בהופעה שלנו…החל מהקשר עם הקהל, המתח, הציפייה, האהבה, האנרגיה והכיף האינסופי" וכך הוא הסביר את השיר MORE – "…ההגדרות. אנחנו אוהבים ומושפעים מכל כך הרבה דברים במוסיקה ולא בא לנו לשבת על הגדרה כזו או אחרת.. אנחנו אוהבים לחפש במחוזות חדשים, כל פעם מחדש , משהו שירגש אותנו…"

בשיר הנושא של האלבום – "ממותה" מביא ניסמן את סיפור חייו כאמן ההולך בדרך שלו, לא נופל לפיתויים ומתעקש על האמת שלו, לא חושש מכשלונות בדרך ומאמין בכוחה של הנחישות.

חשבון נפש נוסף שגל עורך עם עצמו נחשף בשיר "וואלק" שיר שכבר רץ דרך של ההרכב כמה שנים טובות וכעת מצא את מקומו באלבום, גם כאן גל פורש בפני עצמו וכמובן בפני המאזינים את צפונות ליבו, את הדי וחשבון האישי על מה ולמה, על האיך והכמה, והמדוע. חוזר שוב אל האבן הגדולה המונחת על מסד ליבו, מותו של חברו הלוחם, כל הפוסט טראומה של גל מתעצבת במילות השיר.

גם השיר – "עוד יום" מחזיר את גל ניסמן לשירות הצבאי, כאשר המוטו שלו להיות כבר אחרי הצבא ולאת למסע הגדול של החיים.

את השיר – "לישון בעמידה" אשר היווה את הסנונית של האלבום מקדיש גל להווה, וכיום הוא כבר מתייחס לעבר בחלקו, שיאה של תקופת הקורונה מחד ושיאה של התעלמות שלטונית מהאזרחים כאן. כך אמר בזמנו גל על השיר – "…כשאני מסתכל סביב, אני מבין שזה בעצם הסיפור של עוד המון אנשים, כולנו מרגישים שקופים, לא קיימים. שקופים אל מול אלה שאמורים להיות "נציגנו" עאלק, הממשלה שלנו, שהשנה הוכיחה שוב ושוב, אין ספור פעמים, שכל מה שמעניין אותם זה הם עצמם… אנחנו חיים בתקופה בה כמעט בכל יום אנחנו שומעים על אנשים שמאבדים את כל מה שבנו במהלך חייהם, ובמקרים קורעי לב אף מאבדים את הרצון להמשיך לחיות. בתקופת משבר שבה דרושים מנהיגים שיעסקו במלאכת הריפוי, הקירוב והאיחוד של הציבור, אצלנו יש מנהיגים שעסוקים בהתססה, הפרדה, הפחדה וכל מה שדרוש כדי לחזק את מיקומם במפה הפוליטית. ולמרות הכל.. אני רואה אור בסוף הדרך הארוכה שעוד לפנינו. שלב הראשון – להפסיק לישון בעמידה."

בשיר – "עיניים" מארח גל ניסמן לצידו את הזמרת הצעירה גאיה אלבס, אותה פגש גל ניסמן בסדנת אמן שהעביר לפני כמה שנים. גם שיר זה עוסק במחאה, או יותר נכון בפחד, החשש מכל המתרחש במדינה המטורללת הזו, נזכיר, ימי המגיפה, השלטון הכושל והמח אה המתעצמת, כל אלו הובילו את גל לכתוב את הטקס הזה שכולל שורה שכזו – "מצאתי לי כדור וזה מחזיק לי בינתיים. כי עם כל החרא שבחוץ זה מתבקש שכבר נרים ידיים"

לצידו של גל ניסמן באלבום מצויים חבריו להרכב – הקלידן אריאל קשת (הבן של..), הבסיסט עופר ויינר, והמתופף יותם אלעזרי. אליהם מצטרפים מוזיקאים נוספים – זוהר ברזילי (אח של…) בכלי הקשה, תופים וקלידים, מתן גוב ארי בחצוצרה, עופר פלד בבריטון, ג'ימבו ג'יי וגאיה אלבס בשירה וקולות, שאנן סטריט בטקסט.

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: