את הזאבות, בהרכב מעט שונה מזה שהופיע השבוע בבארבי ראיתי לראשונה אי שם ב-2016 במועדון "האזור" מול קהל לא רב, הן היו כבר אז הרכב עם פוטנציאל לא קטן, בעיקר הסולנית והגיטריסטית יפעת בלסיאנו שהפגינה כבר אז יכולת תיאטרלית ונוכחות בימתית חזקה אבל עדיין, למרות שכללית ההופעה היתה טובה מאוד (היו שם כמה חבר'ה שדווקא רקדו לפני הבמה) ולמרות שני איפים שהיו באמתחתן דאז, איכשהו נראה אז שהזאבות עדיין מחפשות את דרכן והיה חסר שם על הבמה הכחולה והאפלולית של "האזור" איזה משהו שירים את ההופעה באמת למעלה.
במשך הזמן המשכתי לראות עוד כמה וכמה הופעות נוספות של הזאבות, פה חימום של יהוא ירון בבסקולה, שם הופעה בלבונטין 7 בערב להקות והן בהחלט השחיזו את הציפורניים המוסיקליות שלהן תוך כדי שינויים בהרכב, כשטליה ישי הפכה לבאסיסטית של ההרכב ורוני שפר הצטרפה כמתופפת, יחד עם מורן סרנגה וכאמור יפעת בלסיאנו, ההרכב הנוכחי של הזאבות הציג בבארבי הופעת תכלית של “ציפורניים” מוסיקליות חדות ומושחזות מאוד, סאונד גיטרות עשיר וגדול כיאה לבמת הבארבי, וארבע בנות שרצות, מזנקות ורוקדות על הבמה ותפאורה הולמת מאחוריהן.
הגעתי לבארבי זמן לא רב לפני ההופעה וההתארגנות הלוגיסטית לא השאירה לי מקום להתרשם ממופע החימום של Damsel Is Depressed אבל תוך כדי הרכבת המצלמה שמתי לב שהקהל רקד ודי היה מרוצה ממופע החימום. ואיזה כמות ענקית של קהל ! הזאבות הצליחו למלא את הבארבי עד אפס מקום, שזה בהחלט הישג לא מבוטל בימינו והזאבות עבדו די קשה בהופעות לא מעטות בשנים האחרונות כדי להגיע למעמד הזה של בארבי מלא. הן השיקו בבארבי את האלבום החדש "הארץ השטוחה", כשלעצמו אלבום רוק נשי שעוסק בעיניים נשיים רלונטיים: מלכת הכיתה, אלמנה שחורה שמדבר על מערכת יחסים, אבא של שירה שעוסק בתאווה מינית ומשיכה למבוגרים, אל תגיד לי אולי שעוסק בבדידות ופרידה וכו', בעיקר עיסוק במערכות יחסים כאלה ואחרות.
בלסיאנו עלתה לבמה עם מצב רוח טוב, התבדחה עם הקהל שההתכנסות של כל הקהל הרב הזה מראה "שהקורונה עוד לא הגיעה אליכם…ודבר שני, יש לנו אלבום חדש". כיאה למאורע, הרבה צ'ייסרים זרמו לבמה. הביצועים של שירי האלבום היו מעולים וחזקים אחד אחד. האווירה המחוספסת של מועדון בארבי יחד עם כמות הקהל הענקית כמו גם העובדה שיצא אלבום חדש, כל הסיבות האלה הרימו למעלה את ההופעה המסויימת שהייתה הלילה מעבר להופעות שראיתי אותן במקומות קטנים יותר. הזאבות לא זנחו גם חומרים קודמים שלהן כמו Imaginery Person מהאיפי הראשון. בלסיאנו היא המלכה הבלתי מעורערת על הבמה ("היום זה יום המשפחה ולא יודעת מה אתכם, לי יש חתיכת משפחת פשע פה ליידי, שק גדול של נחשות, פססס…") היא קופצת (עם לתוך הקהל שנושא אותה על הכפיים), רוקדת, צועקת, מזנקת ממקום למקום, מחליפה תפקידים בהתאם לשירים, יש לה את ה-Image של כוכבת על, אין ספק, "אני רוצצצצה להיות מלכת הכיתה" היא צועקת למיקרופון ובמקביל קופצת במקום כאילו אין מחר. בתגובה נשמעו צעקות מהקהל של "רוני תעשי לי ילד". בלטה במיוחד גם סרנגה שהוציאה מהגיטרה שלה סאונד שמוזיקאים היו קוראים לו "סאונד בנזונה" סאונד שורט מאוד ניינטיז כזה, כולל נגינת רוק "מזרחי" בשירים שהן ביצעו עם קובי אוז. ב-מלכת הכיתה הצטרף לבמה רותם לוצקי (שם במה: אמילי לה פוב) ששיחק בקליפ של "מלכת הכיתה", במופע דראג קווין סטייל דיויד בואי להנאת הקהל. אני מודה שבהתחלה הייתי בטוח שזה גבריאל ברויד מהמסך הלבן, אבל לא, כאמור זה לא היה גבריאל.
איפושהו באמצע ההופעה עלה לבמה קובי אוז שהתארח לדואט עם בלסיאנו ל-"מה עשית לי", חצי ביצוע (בצחוקיה) של "יש לי חברה" וביצוע מלא של מי הפרובינציאל, שניים וחצי שירים שהפכו את הבארבי לחפלה מזרחית עליזה. בשעה ורבע של הופעה הזאבות הוכיחו שהן אולי לא נושכות (כמו שבלסיאנו אמרה פעם לקהל באיזו הופעה אחרת) אבל הן בהחלט יודעות להפציץ כאילו אין מחר. ומכיוון שבסצינת האינדי אין עדיין הרבה יותר מדי בנות שלוקחות גיטרה ליד (למרות שיש שיפור מסויים בתחום) יש משהו בהחלט מרענן ושונה ברביעייה של בנות שמפציצה חופשי על הבמה. יחד עם זאת, חשוב לזכור שלהקת המכשפות פרצה את הדרך לרוק הנשי בתחילת שנות התשעים ולכן לו רק בגלל העובדה הזאת, הזאבות – ולצורך העניין לדעתי כל להקת רוק נשית שהיא בארץ, בעיקר הגיטריסטיות והמתופפות בנות העשרים ומשהו בימינו – צועדות בדרך שהמכשפות (יפעת נץ ויעל כהן עדיין פעילות, מופיעות ומנגנות גם בימינו, חשוב לציין, לאחרונה בהרכב משותף עם ירונה כספי) פילסו עבורן, למרות שכמובן אין מה להשוות בין השירים והסגנון של המכשפות לאלה של הזאבות, כל להקה ועולמה שלה. בכל מקרה, אין ספק שהלילה הזאבות "שלטו" חזק בבארבי. שאפו.
קטעי וידאו מהמופע
