המופע של Bon Jovi בפארק הירקון

פעם שניה בפארק, כוכב להקת Bon Jovi, ג'ון בון ג'ובי בעצמו מגיע תוך ארבע שנים פעם נוספת לאחר ההופעה ההיא בפארק הירקון וממלא את הבטחתו מאז כאשר שחרר בטוב ליבו הצהרה אל מול קהל עשרות האלפים כי הם מוכנים לחזור להופעה נוספת בישראל ומופיע אמש בפני כארבעים וחמש אלף רוכשי כרטיסים ומוזמנים במופע שהופק בידי קבוצת בלוסטון ולייב ניישן ישראל. מבחינתי האישית מדובר במה שקרוי להקת רוק אמריקאית מהסגנון של רוק ארנות, להיטים קלילים עם הרבה סממני רוק גיטרות ושירה.

כאשר הרכב בסדר גודל עולמי כמו Bon Jovi מגיע לתל אביב, אתה חש חובה מוסרית, ערכית, עיתונאית ויומנאית (לסמן V ביומן) להתייצב ולתעד רגעים בפארק. כאמור, את החוויות צרבו כאן שלושה כותבים חברי הבלוג – אדר אבישר, טלי ספיר, תומר גילת.

כך טלי ספיר על המופע:  

איפשהו בשנת 1992 שוחרר ל-MTV  שיר חדש שמיד תפס את תשומת ליבי, זה היה Bed of Roses רגשתי איך הדופק עולה. זו היתה אהבה ממבט ראשון וכנערה מתבגרת, מיד כל קירות חדרי לבשו בון ג'ובי. התמזל מזלי והגורל הפגיש אותי עם מקימת מועדון המעריצים שלהם בארץ, מירית מרקו , אז, בשנות התשעים המוקדמות, הרבה לפני עידן האינטרנט, מעריצים שלחו לה מכל הארץ כסף בדואר והיא בתמורה, החזירה עיתון שיצרה לבד מתמונות שאספה ופיסות מידע אותם ערכה, הדפיסה ושכפלה במכונות צילום. מירית ואני הפכנו לחברות נפש, עד היום ובזכותה ונסיונה הרב עם הלהקה, הצטרפתי אליה ואל חברותיה ה"בון ג'וביות" לטור הארופאי של Have a Nice Day. נסענו אז לשתי הופעות, אבל עשינו את זה כמו שצריך. הגענו לפנות בוקר לאצטדיונים ולפארקים, חיכינו שעות על גבי שעות בקור ובגשם, לפעמים בתוך שקיות אשפה, רק בשביל להבטיח את מקומנו בשורה הראשונה. ויגידו המלרלרים מה שיגידו, זה היה שווה כל רגע!

אמש הם סיימו את הטור הארופאי בתל אביב. הם עלו לבמה ב 8:30, ג'ון במעיל עור (ביולי בלחות התל אביבית, משוגע!) הם ניגנו שירים מכל ההיסטוריה המפוארת שלהם, החל מ – Runaway הסינגל העצמאי הראשון ששוחרר, עבור בלהיטים הגדולים מ slippery when Wet ו-Keep the faith ועד לאלבומים האחרונים הפחות מוכרים פה בארץ. הבמה וההקרנה של המופע מושקעים, כל שיר הוצג אחרת על המסכים וחזותית היה מרשים מאוד. ג'ון, למרות גילו המתקדם עדיין חתיך הורס, עיניים תכלת מהפנטות  וחיוך ממיס. לא נראה כלל כאילו מסיים בקרוב את עשורו השישי. הוא מנצל את כל הבמה, עובר מצד לצד ונותן המון יחס לקהל. הוא אפילו העלה שתי מעריצות לבמה, הראשונה, מספרת לנו מירית, איטלקיה מקורבת ללהקה. אבל השנייה אנונימית לחלוטין, שרעדה מרוב התרגשות. הוא מדבר על תל אביב ומזכיר לנו שהבטיח שיחזרו, הנה הם מקיימים.

ההופעה הקודמת בתל אביב , ספגה ביקורות רבות על כך שלא היו מספיק להיטים, אבל למעריצה מושבעת שכמותי, כמובן שהייתה הופעה מעולה. לעומת זאת, ההופעה של ליל אמש, סבלה מבעיות רבות אשר עיקרן הוא הסאונד הגרוע. מירית מספרת שרואים שהוא השקיע את כל כולו, הקהל אוהב אותו, הוא אוהב את הקהל הישראלי אבל בעיות הסאונד הקשו על כל העניין. עוד ידוע בשנים האחרונות, ג'ון מדבר על זה בסרט דוקומנטרי על הלהקה, שיש לו בעיות עם הקול ושהוא מלווה ע"י מאמנת קול צמודה. ניכר שיצטרך לקחת חופשה של כמה שנים מהופעות על מנת לשקם את קולו. גם העדרו בשנים האחרונות, של ריצ'י סמבורה, הגיטריסט האגדי של הלהקה, מורגש. אמנם פיל איקס, מחליפו, בחור מקסים וגיטריסט מעולה, אבל ההרמוניה המושלמת שהייתה בין ג'ון לריצ'י חסרה.

לסיכום, למרות הכשלים של ההופעה אמש, אני חייבת לסנגר על הלהקה ולומר, על סמך ההופעות הקודמות שזכיתי לראות. הם פרפורמרים מעולים, ההופעות שלהם מהטובות והמושקעות ולמעשה, הטובות ביותר שראיתי.

כך תומר גילת על המופע: 

זו פעם שניה שאני ובון ג'ובי נפגשים בפארק הירקון, ואני בכלל לא נמנה בקהל המעריצים, אבל זכורות לי היטב האנרגיות הנפלאות של הלהקה בהופעה הקודמת והאווירה המחשמלת שעברה מהבמה אל רחבי הפארק, הפעם המטרה היא להתמקם קרוב ולהנות יותר.

הדבר הראשון שהרשים אותנו היו המסכים העצומים, או יותר נכון איכות המסכים, הוידיאו היה חד בצורה מדהימה והעבודה עצמה על שילוב הלהקה בתוך הוידיאו ארט הייתה פשוט מהממת, כן אני עף פה על זה כי זה היה פשוט וואו.

שזה מגיע לסאונד, הציון כבר יותר נמוך, הבס המעומעם והעדר הטונים הגבוהים לא נתנו צלילות מספקת גם בשירי בלדה רגועים יותר שהגיטרות הוחלפו לאקוסטיות.

אבל בסוף הדבר הטוב ביותר בכל ההופעה זו הלהקה עצמה וג'ון בון ג'ובי במרכזה, אין ספק שהם נהנו להופיע אז לפני ארבע שנים וההופעה הפעם הייתה גם בשבילם סגירת מעגל. ג'ון בון ג'ובי עטף את כולנו ברגש, רץ לאורך צידי הבמה ועל ה-Catwalk תוך כדי הרמת ידיים באוויר כל כמה דקות כדי לאותת לקהל שישתפו איתו פעולה וקטעי מעבר רבים עטופים באהבה שחלקם מכוונים אלינו אישית.

אבל שיא הרגש נרשם כמובן עם השיר Bed of roses, השיר שנחטף מאיתנו בהופעה הקודמת, הפיצוי ההולם לאלפי מאוכזבים עם גירסא ארוכה במיוחד של כ-10 דקות ובמרכזה ג'ון בון ג'ובי מעלה שתי בחורות לריקוד רומנטי מגובה בנשיקה מן האליל הנצחי.

זו הייתה ההופעה האחרונה בסיבוב ההופעות הנוכחי של בון ג'ובי וזו הייתה מדינה ששווה לסגור את הסיבוב איתה, אנחנו מלאים באהבה ומפרגנים המון, אם יש קהל שירגש את הבחור הרגיש הזה זה  בטוח אנחנו.

כך אדר אבישר על המופע:

מה משותף למדונה ולג'ון בון ג'ובי ? ובכן גיליתי, לאכזבתי, שהשניים לא מתביישים לזייף בלמעלה מרבע טון, למרות שבמקרה של מדונה זה היה בשיר אחד בלבד…. אצל ג'ון בון ג'ובי זה לאורך כל ההופעה, וככל שזו התארכה, בואכה אל ההדרנים, הבחור פשוט לא הגיע לטון המבוקש כשהוא רוב הזמן שר "ליד".

לרוע מזלו, דווקא חברי להקתו שרו הרמוניות מדויקות להפליא, עובדה שהגבירו את הצורמנות של הזיופים המתמשכים כמו כתם שחור גדול על רקע לבן בוהק.

העובדה שחברי הלהקה לא זייפו, מוכיחה שהבעיה לא הייתה במוניטורים, באוזניות או באנשי הקול, אלא באדון בון ג'ובי בעצמו. למזלו, הסאונד בפארק הירקון היה כל כך גרוע (ובדקתי את הנושא במקומות שונים ברחבי הפארק, כך שהתופים והבאס האפילו רוב הזמן על שירתו של הזמר שברוב הזמן לא ממש נשמע בקהל (להוציא כמה בלדות אקוסטיות).

אני ממש לא מבין מה גרם למר בון ג'ובי לפקשש כמעט כל שיר מבחינה קולית. אך לפני שנתיים זכינו אני ומשפחתי להיות נוכחים בהופעה מונומנטאלית של אותה להקה במדיסון סקוואר גארדן בניו יורק. ג'ון בון ג'ובי הגיע חולה להופעה והפלא ופלא הוא שר במדויק ללא רבב של זיוף וללא Auto Tune או פלייבק. יתרה מזו, רוב הרפרטואר של הלהקה, בניגוד ללהקות כמו "דיפ פרפל" או "לד זפלין", אינו בנוי על צרחות בטונים גבוהים, אלא לרוב מותאמים לבריטון של מר בון ג'ובי. הבחור גם לא בגיל של רוברט פלאנט, יאן גילאן או אפילו לא דייויד קוברדייל, אז מה הסיפור ? האם בשנתיים חל מהפך כה גדול במיתרי הקול של זמר ? עד כדי כך שעדיף שיתלה את הנעליים ויצא לגמלאות ? האם סתם היה לו חם עם מעילי העור אותם הוא מיחצן במסגרת המרצ'נדייס של הלהקה ? (מסכן, הזיעה נכנסה לבון ג'ובי לעין ימין עד כי במסכים נראה במשך כל ההופעה שהוא סובל מטיקים אפילפטיים (תתפלא מר בון ג'ובי אפילו בארצנו יש מוצר שנקרא "מגבת" ואני בטוח שבסוויטה במלון היו אפילו משאילים לך כמה).

מצגת זאת דורשת JavaScript.

מעבר לכך ? הרכב משובח של נגנים עם הרבה כריזמה, הרבה מניירות רוקנ'רוליות, הרבה סאונד תופים ותצוגה מרשימה של וידאו ארט… אך מסתבר שכל אלה, מקצועיים ככל שיהיו לא הצליחו לחפות על העובדה שלצערי, ממש לצערי, המלך הוא עירום (או במקרה הזה רק לובש מעילי עור בחום יולי אוגוסט של המידל איסט).

נכון, ניתן להתייחס לכל העניין כ – SHOW, לבוא ולקפץ לקול הבאסים האימתניים לשמע להיטים מוכרים משנות ה -80 (ואנחנו אלופים בנוסטלגיה לא ?) אבל באמת שלא צריכים להיות מוסיקאים כדי להבין מהר מאד שהפעם היה מדובר בעינוי סיני מתמשך שגרם לכאבי אוזניים לא קטנים ולאכזבה רבתי (בעיקר בשל ההבנה שכנראה עם הגיל הלכה היכולת המוסיקלית הבימתית של אחד מהגדולים באמת).

כשיצאנו מהשער, שאל אותי השומר החביב – "נו איך היה ", השבתי לו במבט, שכנראה אמר הכל, "כן, כן, הוא גנח, הייתה כבר עזיבה המונית באמצע ההופעה… יש הרבה מאוכזבים.. זה לא היה ככה בעומר אדם".

ומילה אחת למארגנים… "סינרגיה" הייתה באמת אחלה וגם הסאונד שלהם היה מצויין. אבל למה לענות את הקהל משעה 17.00 עם להקות (שרק מפאת כבודן לא אזכיר את שמן) שלא היו עוברות את הרף בערב להקות צעירות במתנ"ס בפריפריה (ויש לי הרבה כבוד לפריפריה) כשכל מה שיש להם להציע הוא אדפטציה חולנית של "ZOMBIES"  של הקראנבריז  "בשם בא לי להקיא מהפה מהפה מהפה מהפה" או את ההמנון הלאומי התקווה כבדיחה נלעגת לבצוע של הנדריקס להמנון האמריקני בוודסטוק.

דבר הבלוג:

תודה לכל החברים שנטלו חלק בסיקור, אדר אבישר, תומר גילת, טלי ספיר, תומר שיינפלד, טוני פיין.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע צילום יובל אראל

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע צילום טוני פיין

קטעי וידאו מהמופע, צילום תומר גילת, תומר שיינפלד