בון ג'ובי – מופע רוקנ'רול לכל המשפחה

ג'ון בון ג'ובי ולהקת בון ג'ובי בפארק הירקון, תל אביב, מוצ"ש, 03.10.2015. 22 שירים בשעתיים. נכח תיעד ומדווח – יובל אראל. הכתבה מתפרסמת גם ב"מגפון" עיתון ישראלי עצמאי.

 
ההוכחה להיותנו חלק ממשפחת העמים נתנה במוצאי שבת בפארק הירקון כאשר אל מול קהל של חמישים אלף איש, עלה הזמר, הפזמונאי והשחקן יליד ניו ג'רזי, בן להורים ממוצא מזרח אירופאי, ג'ון בון ג'ובי, יחד עם להקתו Bon Jovi, דיויד בריאן בקלידים, פיל אקס בגיטרות חשמליות, יו מקדונלדס בגיטרת בס וטיקו טורס על התופים וכלי הקשה והרים את הפארק במשך כשעתיים עם שלל להיטים וותיקים ומוכרים לצד חדשים, כולו נוטף נופת צופים, חיוכים בוהקים מלובן שיניים וג'סטות של כוכב רוק אמריקאי, היה זה מופע רוק אצטדיונים (שהתקיים אמנם בפארק על כר הדשא) מיינסטרימי למהדרין.

חמישים אלף הצופים שעשו את דרכם לפארק התחלקו לפי העשירונים הרווחים במדינה, הצמרת רבצה לה מעל הטריבונה המשקיפה לעבר הבמה, מעבירה את זמנה עם אלכוהול משובח ואוכל מהיר, הבורגנים שהשקיעו כאלף ₪ כל אחד התגודדו מול הבמה, חלקם הולכים הלוך ושוב לדוכני הבירה, ועמישראל מצא עצמו קצת יותר רחוק, כהרגלו, מנצל את ההזדמנות שההפקה השקיעה הון תועפות בציוד וידאו והקרנה מהמשובחים והמופע שודר מעל שני מסכי מגה ענקיים באיכות הי דפינישן משובחת ממספר מצלמות.

האמת, בון ג'ובי איננו באמת כוס הקפה\תה שלי, אני גדלתי על מיתוסים שונים בעולם הרוקנ'רול, יותר עתיק, שנות השבעים, ראשוני ודינאוזורי הרוק הכבד והרוק המתקדם, פחות מחובר לסצנת רוק האצטדיונים האמריקאית של שנות השמונים והתשעים (אז כבר הייתי די עמוק בניו וויב וניאו קלאסיק האירופאי…), הכרותי עם בון ג'ובי הסתכמה מן הסתם בשני להיטי ענק מאותן שנים – "You Give Love a Bad Name" ו- "It's My Life" ויתכן כי שאר הלהיטים עברו ליד האוזן שלי בחטף ובאקראי.

בניגוד להרגלי, הפעם לא ישבתי ללמוד ולהתכונן למופע בהאזנה וצפייה ביוטיוב, באתי כ"דף חלק" לצפות, לשמוע, לחוות ולחשוב לעצמי בעצמי מה ואיך ולמה.

אחרי המופע שהחל מוקדם יחסית, ברבע לתשע, והסתיים שעתיים לאחר מכן עם תוספת של שני שירים מעבר לליין אפ המתוכנן, אני יכול לומר כי אכן, הקהל הישראלי, במיוחד דור ה- X שגדל על השירים הללו וכיום הוא נמצא בין גילאי 35 עד 40, קיבל את התמורה המלאה לכספו, כך גם הזאטוטים שהגיעו עם הוריהם ואפילו כסופי השיער, כי ככה זה רוק לכל המשפחה, הוא מתאים לכולם, הוא נקי, מהוקצע, מלא במלודיה סוחפת, עשיר בקטעי סולו גיטרות בומבסטיות אך קצרות, משוכלל בפוזות של גיבורי גיטרות על הבמה, עמידת מוצא, הרמת יד, התבדרות הרעמה למי שעדיין נותרה ברוח ובקיצור, אנטרטיינמנט אמיתי.

כי ג'ון ובון ג'ובי חד המה, שלושים שנה הם בדרכים, ממשיך לפמפם את הלהיטים שכבר הפכו לזמזום שלא מצליח לצאת מראשך מהרגע ששמעת אותם לראשונה, מכונה מוזיקלית משומנת היטב היודעת לפנות לקשת הרחבה ביותר של קהל מאזינים, בלי הרבה דרישות ויומרניות אומנותיות, פשוט לדעת ולנגוע במכנה המשותף הרחב, רוק קלאסי עד מחוזות אמצע הדרך, מעין נוסחה להצלחה.

גיא בסר ושי מור יוסף בעלי חברת בלוסטון שהפיקה את המופע יכלו בסופו של הערב לשפשף ידיים בשמחה לאחר שג'ון בון ג'ובי שחרר בטוב ליבו הצהרה אל מול קהל עשרות האלפים כי הם מוכנים לחזור להופעה נוספת בישראל….

בסיכומו של ערב, חשתי את אותה תחושה שאפפה אותי אחרי המופע של רובי ויליאמס, באותו מקום, חמישה חודשים קודם לכן, תחושה של בידור מוזיקלי, אולם אם היו שואלים אותי מי עדיף יותר בעיני, רובי וויליאמס או בון ג'ובי הייתי בוודאי עונה תשובה ישרה וישירה, תנסו לפענח זאת בעצמכם…

ליין אפ: That's What the Water Made Me, You Give love Bad name , Raise Your Hands, Runaway, We Got It Going On, Born To Follow, Lost Highway, Whole A Lot Of Leavin , We Don't Run, It's My Life, Because We Can, Someday I'll be Saturday Night, Wanted Dead Or Alive, I'll Sleep When I'm Dead, Who Says You Can't Go Home, Keep The Faith, Bad Medicine. הדרן: .Captain Crash, Have A Nice Day, Livin On A Prayer

בקטנה – כשמדברים על סגירת מעגל אני מכוון עצמי לחימום, אמנם הצלמים ואני ביניהם נכנסו למתחם קדמת הבמה ברגעים האחרונים שגיא מנטש ויהל דורון הפגינו את מיטב להיטיהם אל מול קהל הרבבות, חשתי סוג של גאווה עבורם בשל המעמד, אחרי שנבחרו בידי בון ג'ובי מתוך כמה עשרות מועמדויות מקומיות, תמיד תישאר אצלי פינה חמה בלב לצמד, הם היו ההרכב המוזיקלי הראשון שראיתי לאחר שחרורי משיקום ממושך בעקבות תאונה קשה, ריבלדיי קראו להם אז, אכן עשו דרך ארוכה ומכובדת.

לחצו לצפייה בגלריית תמונות מהמופע

וידאו גולשים (כי הכי טוב שחמישים אלף איש מניפים את הסמארטפונים ועושים לך את העבודה…) תודה לכל מניפי הטלפונים.