להקת Electric Zoo משיקה את האלבום השני "Me and My Machine Against the World" במועדון בארבי בתל אביב, כפיר ריפשטוס, נציג הבלוג לענייני פסיכדליה הגיע במוצאי שבת למופע כדי להאזין, לראות ולחזור עם תובנות, מראות וצלילים.
את "אלקטריק זו" אני מכיר עוד מ-2012, כשהתחילה להסתובב שמועה שיש איזה גיטריסט מוכשר בטירוף, סוג של "הנדריקס" צעיר שחייבים לראות. ראיתי אז באוזן בר הרכב בלוז רוק לא רע בכלל שבמרכזו היה (ונשאר) הגיטריסט גל דוידסון שניגן אז בלוז רוק מהיר שנע בין לד זפלין לג'ימי הנדריקס ובאותו הזמן הם הוציאו את האלבום הראשון המלא שלהם Diamonds in the sand. באותם ימים ראשונים חשבתי שהכישרון נמצא בטונות אצל דוידסון, אין ספק בכלל, אבל היה חסרה להרכב הנישה המסויימת שתהיה ייחודית רק להם בלי שהם ישמעו דומים ללהקות אחרות. המשכתי לראות את דוידסון מופיע גם בשנים האחרונות והפעם עם הרכב נגנים שונה: עם רון אפרתי על הבס, תומר צוק בקלידים ואיתי מנבר בעמדת התופים. אני חושב שבמשך השנים, ועם ההרכב הזה דוידסון הצליח למצוא את הסאונד הייחודי שלו, שירים שעברו מטמורפוזה לכיוון של יצירות ארוכות יותר, פאנקיות יותר (תודות לקלידן המוכשר) מבוגרות יותר באיזשהו מרחב שקרוב לרוק המתקדם האנגלי הקלאסי של תחילת שנות השבעים ולא מפחדות להעז ולנסות. ועם ההרכב הזה ומציאת הנישה האישית הוציאו דוידסון ושות' את האלבום החדש (שהוא האלבום השני אם לא סופרים דמו וסינגל שיצאו לאור בתחילת הדרך) "Me & My Machine Against The World" והנה אני מגיע למועדון בארבי לשמוע את הופעת ההשקה ולהעביר את הרשמים.
את ההופעה פותח הרכב הגראג' The Turbans שהספיקו להוציא עד היום אלבום וכמה סינגלים ו-EP כשהם פותחים ב-Put Some makeup מהאלבום הראשון שלהם, 2 הגיטרות החשמליות נותנים גוון מרחף מהדהד כזה לחומרים שלהם. מתחילים קליל את ההופעה אבל אחרי כמה שירים מגבירים את הקצב ועוברים לג'אמים כבדים יותר והגיטרות מייללות, בהמשך אייל סמסון משחק על מכשיר שנראה כמו מיקסר ומכניס קצת טאצ' אלקטרוני למשחק. הופעה טובה וקצרה של 25 דקות של גאראג' ועוברים להופעת החימום.
כשאלקטריק זו עולים פתאום אני שם לב שהברבי נהיה די מלא מאחורי ומצדדי וזה הישג בהחלט מכובד להרכב. "הגיע הרגע" מכריז דוידסון כשהחבר'ה מתמקמים על הבמה. החבר'ה פותחים ב-Benjamin, השיר הפותח מהאלבום החדש, שיכול על פניו להתפרש לפי הטקסט שלו כביקורת על נושא דרג בכיר מאוד ששוכן לו ברח' בלפור בירושליים "שכבר תשע שנים עושה את החיים שלי לגהנום", כך לפי השיר. בלוז כבד מאוד שטוחן את המוח, החבר'ה באים להבהיר שהם באו פה לא בשביל להיות "מאמי" של אף אחד (בניגוד למה שכתוב על הקלידים של תומר צוק "מי שמאמי לא מפחד"), הם פה כדי להרעיש. Can't Drown A Memory ו-Electric Zoo שבאים אחריו מראה גם הוא שסך כל ארבעת הנגנים האלה מוציאים סאונד שהוא גדול יותר מהסך הכל, הקלידים והבס מאוד דומיננטים אצל הלהקה הזו, מה שמקרב אותם לא רק לסאונד של רוק מתקדם אנגלי אלא גם ללהקות מזרם הקראוט רוק הגרמני כגון Kraan, Arktis או Jeronimo. Tight But Loose ,"הדוק אבל משוחרר" הוא מונח שמעריצים של להקת לד זפלין המציאו כדי להדגיש את היכולת הוורסטלית של הלהקה הזו להיות גם הדוקה ומדוייקת אבל בה בעת גם משוחררת וחופשייה לג'מג'ם, ואני חושב שהמונח הזה מתאים גם לתאר את הסאונד של אלקטריק זו, שיכולים בשנייה אחת לעבור בתוך בלדה כמו Snakes in the garden מגיטרה ושירה חרישית לקרסנדו של גיטרות ותופים. "השיר הבא זה הסינגל שלנו, קוראים לו SUNSHINE" מכריז דוידסון לפני שהבסיסט רון אפרתי לוקח על עצמו את תפקיד השירה בשיר שנשמע כמו בלדת סיקסטיס' שמוקדשת להיפים. מהצד אני מבחין במתופף מסמן לתומר "לתת הרבה במקלדת" ואכן תומר מתחיל בסולו קלידים ספייסי (אמרתי קראוטרוק) כשהקהל מוחה כפיים בהתלהבות לפי הקצב שההרכב פותח ב-I've gotta take it easy, שמראה שהחבר'ה לא מנגנים סתם רוק, הם כבר נמצאים בטריטוריה של רוק מתקדם עם שינויים ומעבירים מהירים וחדים. לקח לדוידסון שנים להגיע לסאונד הזה שנשמע בהחלט יותר בוגר ומפותח בהשוואה ל-2012 ולהתפתחות המוסיקלית הזו צריך לתת גם קרדיט ענק לנגנים שלו שהם מעולים אחד אחד וגם לעובדה שהלהקה הופיעה נון סטופ בשנתיים האחרונות באינספור מועדונים, מה שאפשר לחבר'ה להשתפשף ולהשתפר בהופעות. ומהרכבת הרים הזאת חוזרים למה שנשמע בהתחלה כבלדה (אבל מהר מאוד משתנה למשהו אחר, זו שוב פעם היכולת של ההרכב הזה לעבור ממשהו חרישי ומלודי למשהו "כבד" ורועש שלעיתים משייט לו בחלל) "Friends" שדוידסון מציג אותו כ-"שיר מהאלבום הבא שלנו". היצירה הארוכה Me & My Machine Against The World שאיתה החבר'ה מסיימים את ההופעה מאפשרת לכל חבר בלהקה לעשות ג'אם חופשי על כלי הנגינה שלו ובעיקר נותנת לתומר צוק להתפרע חופשי על הקלידים ולתת את הסאונד הכי ספייסי ופסיכדלי שמישהו כאן הוציא מהקלידים שלו. ההופעה מסתיימת והקהל נשאר מריע, "אל תלכו, אחרינו"Cosmic Mothership Of Love & Vibrations צועק דוידסון שנייה לפני שהם יורדים מהבמה. נשארתי קצת אחרי זה למערכה השלישית, וצפיתי בהרכב הזה שהתגלה שהרכב רב נגנים ומשתתפים שביצע ג'אז פאנקי עם כמה חצוצרנים, גיטריסטים וזמרים והם היו לא רעים בכלל בתור מסיבת האפטר פארטי אחרי ההפצה הכבדה שהנחיתו עלינו דוידסון ושות'. עוד ערב מוצלח בבארבי מסתיים לו.
