אירועי החשיפה הבינלאומית למוזיקאים מתחום הרוק, אינדי ואלקטרוניקה התקיימו השבוע בצוללת צהובה בירושלים ובעוד כמה אתרים כולל נחיתת סופ"ש בתל אביב, המטרה – כרטיסי טיסה לפסטיבלים הבינלאומיים שמעבר לים.
ביום רביעי האחרון חזרנו אל ירושלים כדי לראות ולחוות את מופעי ההדגמה של ההרכבים המקומיים בתחום סגנונות הרוק, האינדי והאלקטרוניקה בפני הפרומוטרים, מנהלי הפסטיבלים, ציידי הכשרונות של הלייבלים העולמיים ונציגי משרדי התרבות של ממשלות זרות אשר הגיעו במיוחד לישראל, חלקם לא בפעם הראשונה, כדי להעלות את המוזיקאים הישראליים על המפה העולמית.
אחרי המינגלינג והבופה המסורתיים החלה סדרת הופעות כאשר לכל הרכב מוקצב זמן מדוייק במהלכו עליו לבצע בין ארבעה לחמישה שירים או יצירות מוזיקליות מהארסנל האישי.
את אות הפתיחה נתנו חברי ההרכב לולה מארש, במקרה זה מדובר בהרכב שכבר נטל חלק בעבר באירועי החשיפה עובדה שסייעה להם בין היתר למצוא את הדרך להשתתפות בפסטיבלים חשובים מעבר לים, אין ספק כי יעל שושנה וחבריה ללהקה משופשפים ומדוייקים בביצועיהם ולהם ניסיון עשיר ורב בהופעות ברחבי אירופה.
בכלל, לולה מארש מצויים בליגה אחרת משאר ההרכבים המקומיים, מעבר ליצירה המוזיקלית שתפסה בסצנה העולמית הם חתומים במספר לייבלים בנוסף לאנובה המקומית, גם בסוני וגם ביוניברסל, שירי הלהקה הספיקו להשתלב בפסי קול של סדרות וידאו אמריקאיות מובילות ובפרסומות.
וכאן נשאלת השאלה – האם זה נכון וצודק שהרכב מוסיקלי שכבר זכה להצלחה רבתי ובכל קנה מידה בתעשיית המוזיקה העולמית נזקק לחשיפה נוספת באמצעות הגופים הישראליים, פרטיים וממשלתיים כאחד? התשובה עשויה להתחלק, אכן מהזווית של צדק מוחלט הם אמורים להשתמש בכנפיים שצימחו ובקשרים שנארגו כדי להמשיך את פעילותם הגלובלית באופן עצמאי ולפנות מקום לעוד הרכב או שניים מקומיים איכותיים לנסות ולתפוס מקום טוב באמצע הטיסה הנכספת, אולם מהזוית המקצועית, ההרכב מהווה מראה מוכחת וניצחת לעובדה שבישראל מצויים אמנים ברמה עולמית ומבחינה זו, הופעה קצרצרה שלהם בפני אותם אורחים מחו"ל מהווה הן תזכורת לכך כי לא הגיעו למקום שבדרך כלל מסתובבים בו גמלים בין נאות מדבר והן מתן אפשרות נוספת להרכב ברמה שכזו להמשיך ולחבור לפסטיבלים ואירועים עולמיים כסוג של שגרירי תרבות ישראליים, זוהי מחשבה שחלפה במוחי כאשר פגשתי את יעל שושנה כמה דקות בטרם עלתה לבמה בצוללת צהובה ונתנה מופע כמו שצריך כאשר היא והנגנים מותירים הרבה אבק דרכים אחריהם להרכבים הבאים…
הצצה נוספת למופעי החשיפה הבינלאומית קיימתי בצהרי יום שישי כאשר שלושה הרכבים ששובצו למופע קצר במועדון האזור אל מול הקבוצה הגדולה של האורחים מחו"ל מלווים בצוות המקצועי של צוללת צהובה (לא סתם מקצועי, הם מתקתקים עניינים החל מסאונד, תאורה וחילופי הרכבים על הבמה שבהרבה פסטיבלים עוד לא הפנימו..) נמנו על הרכבים שאני מכיר ועוקב מזה זמן רב, החל מההרכב הכי אפריקאי שקיים בישראל – Tigris, דרך לירון עמרם והפנתרים שבשבוע הבא עומד לצאת אלבום הבכורה שלו ועד בינת' אל Fאנק.
אולם כאן שוב עלו וצצו בראשי שאלות, ראשית אציין כנקודת פתיחה שבאמת מדובר בהרכבים איכותיים הראויים להתמודד על מקומות בטיסה הנכספת (זה קטע מטאפורי, לא באמת כולם על אותו המטוס…), אולם כאשר מבקשים לעסוק בסוגייות המיון, התיוג והמיתוג, אני סבור שמקומם של שלושת הרכבים אלו היה אמור להיות שבוע קודם לכן בחשיפה לסוגות הג'אז ומוזיקת העולם.
וכך – טיגריס הם למעשה יותר אפריקאים מילידי היבשת השחורה עצמם, אני אעיז ואומר כי המוזיקה שלהם מייצגת את אפריקה האמיתית באופן הכי מדוייק, כאילו ולקחו את הרכבי שנות השבעים שצמחו שם כאוסיביסה,צרפו את הגרוב הג'אזי של מנו דיבנגו ורקחו צליל חדש, האווירה, המלודיות והמבנים מבוססים על אקטים מוזיקליים שצמחו בינות לסוואנות, הג'ונגלים ובקתות הקש האפריקאיות, מבחינתי הם שייכים למוזיקת עולם. גם בינת אל Fאנק המשלבים יסודות ג'אזים טעוני גרוב ומעט Fאנקי עם נגיעות בשירה תימנית נעים במדוייק בין הג'אז למוזיקת עולם או מוזיקה אתנית. וכמובן האחרון אחרון חביב, לירון עמרם, יסודות המוזיקה שלו מתבססים על הצליל הכי עתיק בעולם היהודי, או כפי שציין בהזדמנות אחרת, אביו, אהרון עמרם, המשורר והפייטן התימני כי יסודות השירה התימנית מגיעים אחורה בהיסטוריה עד שירת הלוויים בבית המקדש, אמנם העיבוד המוזיקלי נוגע ברוק ובאלקטרוניקה אולם אני סבור שהבסיס קובע.
בכל אופן כך או אחרת זו הייתה הזדמנות מצויינת לטעימות צהריים של שלושת ההרכבים ולצערי התכנון האישי שלי להמשיך את החוויה גם לחגיגה המוזיקלית בערב בתדר בבית רומנו לא יצא אל הפועל בגלל כמה כוסות יין שמצאו את מקומם בצהריים לקיבתי…:-)
לחצו לצפייה בגלריית תמונות נבחרות
וידאו
אחלה פוסט יובל ותודה על התמיכה המתמידה שלך באירוע כל כך חשוב למוסיקאים הישראלים.
הבהרה אחת, ברשותך, כמי שנמצא במערכת קבלת ההחלטות. (לא של החשיפה לאינדי ורוק, אלא של החשיפה האחות לג'אז ומוסיקת עולם):
כל חשיפה נפתחת ב"מופע פתיחה" של להקות שכבר "עשו את זה" בצורה כזו או אחרת בעולם. בדיוק כמו לולה מארש.
מטרת הבחירה במופע בחירה כזה, היא לעזור למשוך לכאן אנשי תעשייה מהשורה הראשונה בעולם. הבחירה במופע פתיחה נעשית לרוב הרבה לפני שיתר ההרכבים המנגנים נבחרים ע"י הועדות האומנותיות, וכשאנחנו מזמינים את אנשי התעשייה הבינלאומיים, אנו מציינים את מופע הפתיחה, בתקווה שהשם המוכר יעזור בשכנועם להגיע אלינו, וככה ייחשפו גם ללהקות והאומנים המוכרים הרבה פחות בסצינה הבינלאומית.
כמה דוגמאות למופעי פתיחה של הג'אז והעולם במהלך שנות החשיפה: עומר אביטל, אלי דג'יברי, שי מאסטרו, מארק אליהו. כולם שמות מוכרים ואהובים בעולם הג'אז או מוסיקת העולם.
> ברק ויס
[…] הדרך לנתב"ג […]