מקודשת, מקודשת, מקודשת, מקודשת…

פסטיבל למוזיקה מקודשת בירושלים מוצא אותנו עם הכתב, שליח המצווה לענייני פסיכדליה כפיר ריפשטוס שעולה לעיר הקודש כדי לחוות המסת חומות ולהיפגש שוב עם באבא זולא ועוד כמה הרכבים עולמיים ומקומיים שבאופן אקלקטי הופכים את הביט והרפטטביות לשאנט מתמשך וקסום, ליל חמישי וצהרי שישי במצודת מגדל דוד, כפיר חוזר למישור החוף עם נשמה מזוקקת, ובאמתחתו כתבה, תמונות ותיעוד וידאו.

מקודשת, מקודשת, מקודשת…

פסטיבל "מקודשת" 2018, שזו הפעם הראשונה שיצא לי לבקר בו ואם לשפוט לפי החוברת שחולקה לי במוזיאון מגדל דוד, הוא חתיכת הפקה רצינית מאוד שניכר שהרבה אנשים השקיעו בה מאמץ לא מבוטל בכלל, הפקה שמשלבת אירועים שונים, ממיצגים ותערוכות אמנות במקומות שונים בירושלים, מסעות וטיולים וכלה בהופעות רוק – ולא רק רוק. "אנחנו מאמינים בכוחה הקסום של האמנות להמיס חומות" כותבים מארגני הפסטיבל  באתר האינטרנט של הפסטיבל על הרציונל שמאחורי הפסטיבל. אני התמקדתי בחלק מאוד מסויים מהפסטיבל הזה, החלק המוסיקלי של ההופעות שנערכו כאמור ברחבה הפתוחה של מוזיאון מגדל דוד בין חומות העיר ואם לשפוט מהלהקות ומההופעות שראיתי, אכן מי שהגיע לפסטיבל הזה נחשף להופעות בסגנונות שונים, מארצות שונות אבל היה בהחלט איזה שהוא חוט מקשר או מכנה משותף בין האווירה הירושלמית לכל ההופעות שראיתי שם ליד החומות, גם בתכנים המוסיקליים ובוודאי מבחינת המיקום שההופעות נערכו בו, מתחם רחב ופתוח בתוך חומות ועתיקות. מטבע הדברים, כשמדובר בהרבה הופעות שמתפרסות על הרבה שעות לא ניתן להיות נוכח בכל ההופעות, אז אני כמובן אכתוב רק על ההופעות שהספקתי לצפות בהן.

הגעתי ביום חמישי בשעות אחה"צ לשער יפו. הסתבר שהקדמתי, פתיחת הדלתות היא רק בשבע  אז בינתיים עשיתי סיור בזק בפרוזדור החנויות שיורד במדרגות לתוך העיר (בכל זאת, ירושלים), דווקא המסעדות והמזנונים היו לאכזבתי די ריקים בשעה הזאת כי הסתבר ש-"נפלתי" על חג הקורבן  (עיד אלפיטר) אבל נו טוב, קטן עלינו. פלאפל מהיר, והופס, אני בפנים בתוך מוזיאון מגדל דוד. בתוך המוזיאון אני יוצא לשטח הפתוח ויורד במדרגות, כשמסביבי מתחמי עתיקות מגודרים עד שאני מגיע לבמה, שנמצאת במרכז המתחם כשמולה נמצאת שורה של מדרגות שהמארגנים שמו עליהם כריות ופופים לנוחיות הקהל. במפלס התחתון יותר היו דוכני שתייה, אוכל וגלידה אחת איכותית במיוחד בטעמים אקזוטיים, שעוד אזכיר אותה בסוף.

בסביבות שמונה, מתחיל המופע הראשון של חמש בנות ההרכב הקוריאני Jeong Ga Ak Hoe,כשעל הבמה נמצאות בתחילת ההופעה שתי עלמות חן קוריאניות, האחת מנגנת בכלי שנראה כמו כינור, אבל כזה שיש בו רק מיתר אחד (!) כשממולה חברתה מנגנת על כלי קוריאני ארוך שנראה כמו סירה שעליו פרוסים מיתרים והוא דומה לציתר. אלה נראים כלי נגינה שהשליטה עליהם אינה פשוטה כלל ועיקר. הן מתחילות לנגן האחת מול השנייה מלודיה מזרחית חביבה – מיתרים מול דמוי כינור. בהמשך מצטרפת אליהן נגנית שלישית על כלי הקשה והעסק מתחיל להיות דינמי יותר, אבל העניין האמיתי של ההופעה מתחיל כשלבמה מצטרפות שתי זמרות שלבושות בתלבושות מסורתיות והן נכנסות לבמה באופן שנראה כמו טקס דתי ומאותו רגע ששתי הזמרות מוסיפות את החלק של השירה לשלוש הנגניות אפשר להעריך באמת את היופי של המלודיה של ההרכב, ממש פולק קוריאני שלא רואים כל יום.

בחלק השני עולה לבמה הרכב מרובה גברים שנקרא  אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי, אבל זה לא סתם פיוט. החלילן של ההרכב מתחיל לנגן מנגינה בדואית כנענית של מדבר כששאר החבר'ה שכוללים שני פרקשניסטים, שני נגני עוד וחבורה נכבדה של זמרים מתארגנים בשתי שורות על הבמה, הם מתחילים בשירת פיוט קלילה, שהולכת ומתגברת , הולכת ועולה…יש פה ערבוב יפה של אלמנט שירה דתית יחד עם מסורת נגינה מזרחית שבטית קבוצתית, כשבהמשך כל פייטן במקהלה הזו מקבל את התור שלו ו"שר" סולו כשלאחריו פייטן אחר לוקח את "הפיקוד", כשבסוף של ההופעה האנסמבל משלהב וממש מרקיד, משלהב ו-"מרים באוויר" את כל הקהל למשהו דמוי חפלה ירושלמית עליזה. בסוף של ההופעה הקהל מבסוט, עומד ומריע.

שני החלקים הראשונים היו טובים מאוד, אין לי תלונות אבל ההרכב השלישי שעולה, להקת Baba Zula  התורכית היא מבחינתי הסיבה האמיתית שאני פה. הרכב רוק – דאב פסיכדלי מעולה שכבר ראיתי אותם פה פעמיים בארץ, הם יודעים לקחת אלמנטים של מוסיקה מסורתית טורקית, לחשמל אותה ולהרים אותה בכמה רמות למעלה. שני ה"גיטריסטים" של ההרכב (אלה לא בדיוק גיטרות הכלים שהם משתמשים, סאז חשמלי ובוזוקי) יורדים לבמה וכבר על המדרגות מתחילים לג'מג'ם עם הכלים שלהם, האלקטרוניקה הקצבית שאיש הדאב והתופים של ההרכב שנמצא בחלק האחורי ימני של הבמה נכנסת לפעולה, הגיטרות מעלות הילוך למעלה ומתחיל ג'אם פסיכדלי קסום…הגיטריסט הראשי מסמן לאנשי הסאונד להעלות את הווליום של נגן כלי ההקשה. הוא מתחיל לשיר איזה שיר מוזר על אדם שמת "אבל הוא ממשיך לחיות לעד"…בהמשך הוא לוקח כיסא ועומד עליו מול הקהל. הסולואים המזרחיים שהבנאדם דופק בסאז החשמלי שלו זה דבר שלא נתפס. בהמשך הזמר השני נושא נאום על החשיבות של להיות חופשי, ליצור יצירה חופשית: "Freedom is something we should never forget & fight for…". זה הרכב עם אג'נדה חברתית וצריך להעריך אותם מאוד שכלהקה טורקית בארץ ששולט בה רודן טורקי, אין להם שום פחד לבוא ולנגן פה בארץ (ואזכיר שזו כבר הפעם השלישית שהם חוזרים לנגן פה בארץ!) ועוד להרצות על החשיבות של חופש. "תתנתקו מכל הפוליטיקאים…הם שקרנים" אומר נגן הסאז לקהל, מה יש להגיד הבחור צודק. בשיר הבא הם פוצחים בג'אם מטורף שמרים את הקהל מהרגליים וכמיטב המסורת שלהם, נכנסים ומנגנים בתוך הקהל, לגמרי משלהבים אותו וזו כבר לא נראית הופעה אלא חפלה פראית לגמרי. הם חוזרים לבמה, כל הקהל שמולי עומד ואני משנה מקום ויורד מהמדרגות לשורה הראשונה מול הלהקה כדי לקבל את מנת הרוק הפסיכדאלי היישר לפנים. אני עומד 2 מטר מנגן הסאז, לא מבין שום מילה ממה שהוא שר (בטורקית) אבל זה לא משנה, כי בבא זולא מדברים בשפת המוזיקה הפסיכדלית…הוא מתחיל לרוץ במעגלים מסביב למיקרופון והקהל כבר לגמרי מחורפן. נגמרת ההופעה, הקהל מתחנן לשיר נוסף אבל ההופעה נגמרת. בסביבות חצות, כשהרכב אלקטרוני עולה לבמה אני פורש מהערב, בכל זאת צריך גם לחזור הבייתה.

אבל יום למחרת בסביבות הצהריים אני חוזר למגדל דוד ליום נוסף של הופעות. הולך בשמש הקופחת מול החומות, ומגיע באמצע ההופעה של אסף תלמודי ומתקוממי המקלדת. מעל הבמה המארגנים שמו יריעה רחבה נגד השמש, אבל עדיין חם מאוד ואנשים מזיעים. אני מתמקם בעמדת הצלמים ומוצא מולי על הבמה הרכב שכולל בין השאר מתופף, באסיסט, נגן ציתר, כנרית, נגן דרבוקה, חמישה קלידנים (!), כל אחד עם המקלדת שלו שיש לה כמובן סאונד מובחן משלה. מי שחושב שג'אז ומוזיקה מזרחית לא הולכים ביחד צריך לשמוע את ההרכב הזה. "זו יצירת המופת של קולטריין מ-1965 יש לה מילים פשוטות: A Love Supreme שאנחנו נשיר אותה במקאם חוסייני אם לא אכפת לכם…פשוט תצטרפו" אומר אסף תלמודי לקהל תוך כדי ההופעה. נגמרת היצירה של קולטריין והבאסיסט באמצע השורה נותן את הטון לקראת היצירה הבאה. הפעם עוברים לחומר מקורי. יש משהו שהוא גם הדוק של לקחת בסיס של מנגינה מזרחית וגם משוחרר בלקחת את אותה מנגינה למקומות אחרים עם הרבה מחשבה ואילתור תוך כדי שכל פעם נותנים לאחד הנגנים לעשות את הסולו המוביל של המוזיקה. אני שם לב שהסאונד שיוצא מהציתר בהופעה הזאת הוא בגוון מזרחי ושונה מהסאונד האורגני אקוסטי שאותה נגנת קוריאנית מאתמול הנפיקה מהכלי דמוי הציתר שלה. אני גם שם לב שהקלידן על המקלדת האדומה משמאל אחראי לאפקטים ספייסיים בסטייל שנות השבעים, הקלידן על ה-Nord Stage 3 מימין נותן סאונד יותר אורגני מהמכשיר שלו, הקלידן שבאמצע נותן סאונד מאוד "מזרחי" בטון גבוה מהמקלדת שלו וההוא הקיצוני מצד שמאל עוד נראה מה הוא יוציא מהמקלדת שלו…כשעל כל הלהקה הגדולה הזו מנצח אסף תלמודי כשהוא מסמן מדי פעם תנועות לנגן כזה או אחר, כמו זאפה. "אביבה אלייב" מכריז אסף את שמה של הכנרת שעומדת מצד שמאל בשורה השנייה, וכשאני שומע את הסולואים שהיא דופקת על הכינור זה מזכיר לי את הכנר המצרי המעולה מהתזמורת המצרית שליוותה את ג'ימי פייג' ורוברט פלאנט באיחוד שהם עשו באמצע שנות התשעים, תזמורת שהם הוסיפו אותה אליהם כדי לתת גוון מזרחי לשירים של לד זפלין שהם ביצעו בזמנו. "רק קלידים" מכריז אסף והקלידן בחולצת "עד פופ" שחורה שעומד מצד שמאל נותן סולו מזרחי עגלגל במקלדת שלו. אמצע ההופעה ופתאום נכנסים לעניינים שני זמרים בסגנון של ראפ עם טקסטים קצביים על המצב: "שומעים איך צוררינו שוב שרים לנו שירי ערש והרס…מנסים לבלבל אותנו בין הרב לתרבותיות…עדיין יש רע וטוב וכשיש כאב אז צריך לכאוב אותו…לכאוב כל חוק לאום, כל עושק גר אלמנה ויתום…אנחנו ממליכים על עצמינו שלטון של מתייוונים…שמכסים את הדם שלנו כל יום בנייר עיתון…ישראל היום…." כן כן, בסופו של דבר אומני רוק בתוך עמם הם חיים, הביקורת החברתית נכנסת גם לאמנות ולשירה, אי אפשר להתחמק ממה שקורה פה בארץ וטוב שאמנים אומרים מה דעתם על המצב ומוחים על זה. בהמשך מצטרף אליו זמר נוסף ששר בערבית. אין ספק שמתקוממי המקלדת הביאו פה הופעה חד פעמית חזקה מאוד.

ההופעה אחרונה שאני מספיק לראות היא של שי צברי ונבחרת הגרוב של המזרח התיכון. האמת, כמה שאני לא טיפוס של חפלות, השילוב של שי עם הרכב שהיה באמת גרובי (כולל אייל תלמודי על הסקסופון ועוזי רמירז פיינרמן על הגיטרה) היה באמת מרגש וסוחף, גם שי נכנס ושר בתוך הקהל כמו החבר'ה הטורקים מאתמול. העניין הזה של לקחת מוזיקה מזרחית "פשוטה" ולהוסיף לה וייב וחשמל שיעלו אותה כמה רמות למעלה בהחלט הורגש גם בהופעה הזאת.

סה"כ למרות שלא הצלחתי לראות את כל ההופעות שהיו ביומיים האלה אני יכול להגיד שהיה באמת חשמל באוויר, לא רק מבחינת המיקום של הפסטיבל בין עתיקות וחומות מגדל דוד, אלא גם האווירה המוסיקלית התחברה יפה לקדושה של המקום והעיר. כל להקה הביאה את המשהו שהיה יחודי רק לה, כשהחיבור של כל הלהקות ביחד הוא כל כך טוב, אז גם השלם היה גדול מסך כל החלקים. ולסיום לא נשכח את דוכן הגלידות המיוחדות ששכן במפלס נמוך יותר ליד מתחם ההופעות. הדוכן הזה והטעמים המיוחדים שנמכרו בו היה פרי שיתוף פעולה (מוצלח בהחלט) בין גלידת בוזה ואסף גרניט. "ראס אל חנות", גלידה עם תבלינים של בשר עם שוקולד שאני אכלתי שם, הייתה משהו משהו. למי שרצה, מכרו שם גם "גלידת LSD"…נו מה תגידו, לא פסטיבל פסיכדלי כדת וכדין ?

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s