סיקור הופעות

הבחירה שבע בום

המופע של ההרכב הבלגי K's Choice במועדון בארבי תל אביב, שלישי, 01.05.2018. המעריצה הכי וותיקה בשטח מאיה ביאליק חוזרת גם הפעם כדי להעביר את הרשמים והחוויות. צילום סטילס – טוני פיין, צילום וידאו – יובל אראל.  

שרה וגרט בטנס, K’S CHOICE. צילום: טוני פיין

זו הייתה ההופעה השבע במספר של הלהקה הבלגית-אמריקאית בבארבי, והערב תהיה הזדמנות לכל מי שפיספס, לראות את הקסם הזה שוב על הבמה. לפני שלוש שנים קיבלנו את החבורה עם מופע שכמעט כולו שירים מהאלבום האחרון שלהם, אבל הפעם נערי ונערות הניינטיז שגדלו על קוקון קראש וכיתתו רגליהם למועדון התל אביבי קיבלו יופי של תזכורת למה הם התאהבו בקייס צ׳וייס לפני 20 שנה.

כחלק מסיבוב ההופעות שמציין 25 שנה לפועלה של הלהקה, על הבמה נוגנו אמש כל הלהיטים המוכרים והאהובים, כולל כאלה ששנים רבות לא נשמעו בהופעות חיות.

ההופעה התחילה עם אחד כזה – Mr. Freeze. שיר רוקיסטי וחשוך, אהוב מאוד בקרב המעריצים שלצערם עד היום לא זכו לשמוע אותו הרבה פעמים בהופעה. לכבוד חגיגות ה-25 הוא חזר ובגדול, ונשמע פשוט מצוין על הבמה. יופי של בחירה לפתוח איתה את ההופעה, ובכלל את סיבוב ההופעות של 2018 שאותו החלה הלהקה כאן איתנו.

ההופעה ממשיכה עם רכבת של כל הלהיטים הרוקיסטיים, וששת חברי הלהקה נרגשים וקופצים כאילו לא עברו אי אילו עשורים מאז שנות העשרים שלהם. שרה מספרת שישראל הפכה ל-Home away from home בשבילם, והקהל באקסטזה מהמחמאה.

אחרי Believe שתמיד מתקבל במחיאות כפיים סוערות, מגיע רצף של שירים שקטים, ביניהם My Heart המלודי שגורם לקהל להשתתק לכמה רגעים ולהקשיב לקול הצרוד תמידית של שרה, סימן ההיכר שלה מאז ומעולם.

לאחר מכן מגיע עוד להיט שלא נשמע בהופעות כבר שנים רבות, Another Year, שאחריו אנחנו זוכים לעוד מחמאה ולמופע סטנד אפ קצר על הבמה, כששרה מספרת על מקרה שהיה להם בגרמניה שם מעריצה שיכורה עמדה בשורה הראשונה ושרה יחד איתם את השיר. ״קשה מאוד להתרכז כשמישהו עומד מולך ושר בקצב אחר לגמרי״, היא מודה בקריצה, ומוסיפה שלפעמים קורה שרק שניים בקהל יודעים את כל המילים לשיר מסויים ושרים ביחד איתם, וכיאה לחוק מרפי אלה בדיוק השניים ששרים הכי פחות טוב והם עומדים בשורות הראשונות, ממש מולם. רחש עובר בקהל, אבל אז שרה ממהרת להסביר ״זה לא המקרה אצלכם כן?

רגע לפני שעוברים לשלושה שירים מהאלבום האחרון, אותו הקהל פחות מכיר, שרה ואחיה חרט לוקחים אותנו הרבה שנים אחורה, לאלבום הראשון ולשיר הראשון שהם כתבו ביחד – The Ballad of Lea & Paul, שבתזמון מדוייק עם ל״ג בעומר, מספר על זוג אוהבים שנקלע לשריפה בביתו. לא עלינו.

קצת לפני סיום החלק המרכזי האורות כבים וחרט עומד לבדו מול המיקרופון למשך 6 דקות, הוא וקהל של 950 איש מתענגים על Shadowman האלמותי.

לפני ההדרן הראשון אנחנו מקבלים עוד שני להיטים שמחזירים את כולם לקצב – Not an Addict וכמובן Everything for Free.

השישייה מפנה את הבמה לכמה רגעים, ואחרי שהקהל מבהיר שהוא לא הולך לשום מקום, הם חוזרים לארבעה שירים נוספים שכוללים הכל מהכל – זה מתחיל מ-20,000 Seconds המרגש, עובר לאחד השירים האהובים על הקהל הישראלי – Virgin State of Mind וממשיך עם I Will Carry You ששוב מקפיץ את הבארבי ומזכיר לכולם שהרוק עדיין חי ובועט.

לאחר מכן מגיעה רצועה פחות מוכרת, מאלבום שהוציאה הלהקה ב-2013  וכולל בעיקר מלודיות, ולאחריו נראה כאילו המופע הסתיים.

מי שלא מיהר לצאת מהמועדון בחזרה למציאות של 2018 זכה לשיר אחד נוסף בהדרן השני – Killing Dragons.

בסיום ההופעה שרה וחרט יוצאים לעמדת המרצ׳נדייז ומפטפטים עם המעריצים, מצטלמים עם כל מי שמבקש ושומעים סיפורי עבר מאלו שהולכים איתם עוד משנות התשעים, אי אז כשהגיעו לכאן לראשונה כדי לחמם את גארבג׳ ואחר כך ככוכבים בפני עצמם כשמילאו את הסינרמה עליה השלום.

הישראלים אוהבים נוסטלגיה ומתענגים על כל רגע שמחזיר להם את הזכרונות המתוקים של פעם, ונראה שחברי הלהקה זוכרים הכל ושמחים לראות שהקהל ממשיך לפקוד את ההופעות שלהם בכל פעם מחדש. ״אנחנו נמשיך להגיע לכאן כל עוד הקהל ימשיך לרצות לראות אותנו מופיעים״, הם מסכמים.

הערב, הכל יחזור על עצמו שוב ומשם הלהקה תמשיך לשתי הופעות בהולנד. אם תהיתם לגבי ההופעה והשירים – אין ספק שיש כאן תמהיל מדויק של שירים של פעם ושירים עדכניים יותר, של רוק מקפיץ לצד מלודיות שקטות ומרטיטות, של להיטי הופעות שכיחים לצד שירים שלא שמענו כבר שנים רבות בלייב ושל הרבה אהבה הדדית בין הקהל לבין כל השישה שעומדים על הבמה ובכל פעם מחדש מתרגשים מהחיבוק החם של הקהל הישראלי.

אל תחמיצו.

 

 

 

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

Back to top button
%d בלוגרים אהבו את זה: