דיווח מהשטח

המדור לחיפוש קרובים

רמי פורטיס חוגג את השקת אלבומו האחרון "מדור פיות" במועדון בארבי. חמישי 14.12.2017. צבעים, קולות, אופנה ושירים. נכח תיעד ומדווח יובל אראל.

פורטיס,היכן הגחליליות? צילום: יובל אראל

עוד מעט ימלאו ארבעים שנה לאלבום הבכורה של רמי פורטיס "דבש", האלבום שסימן תקופה חדשה בתחום המוזיקה הפופולארית בישראל והביא את בשורת הפאנק עוד בטרם ידעו מאיזה צד לנעוץ את סיכת הביטחון בלחיים…

אמש ערך רמי פורטיס, זמר, מלחין, מוזיקאי, מופע המציין את השקת האלבום החדש בו הוא יוצא לתפנית בקריירה ומגייס אל הרכב הנגנים החדש צמד קולות נשיים המגבים את שירתו. האלבום החדש הוא אלבומו העשרים במניין אם מביאים בחשבון לצד אלבומי הסולו שהקליט באולפן  במהלך השנים גם פרויקטים נוספים ככרומוזום, ז'אן קונפליקט, פוריין אפר, מינימל קומפקט ופורטיסחרוף.

יש המגדירים את האלבום החדש כחלק מתוך טרילוגיה, וסוג של מסע אל תוך האני של רמי פורטיס, מסע שהחל באלבומו "החבר אני", המשיך עם "תולדות הכותרת" ומסתיים כעת ב"מדור פיות", שלושת האלבומים משמרים צליל מאפיין אם כי ניתן להבחין במגמות משתנות ביניהם.

אך תכלס לעניינינו, המופע אמש הוכרז כסולד אאוט, זאת אומרת שמועדון בארבי היה מלא עד אפס מקום, צפוף צפוף. רמי פורטיס מלווה בהרכב הנגנים שכלל את נעה איילי בצ'לו ושירה, דני עבר הדני בקלידים ושירה, גיא פורטיס בגיטרה ושירה, עומר ג׳ו נווה בגיטרה, בס, קלידים ושירה. איתן רז על התופים הגיש לקהל שמילא את המועדון מופע שכלל 20 אחוז בכללותו מתוך האלבום החדש, לדידי מעט מידי, מתוך 20 השירים שבוצעו רק ארבעה הגיעו מתוך "מדור פיות" ובנקודה זו המופע לא התעלה על עצמו מעבר למופע שגרתי (עד כמה שניתן לומר או להגדיר שגרתי לגבי פורטיס…) ולביקור התקופתי במועדון בארבי לרמי פורטיס ונגניו שהנו תמיד אבל תמיד מוצלח ומצויין, כן היה חסר לי כאן את הריגוש שבראשוניות האלבום.

רמי ודני, מדור פיות. צילום: יובל אראל

בכללי, המופע עצמו לא עמד ממש עם סממנים של האלבום החדש, בכניסה למועדון קיבל את פני הקהל מקרר ועליו תלוי זוג נעלי עבודה מגושמות, רמז עבה כפיל לכך שההמנונים הפורטיסיים יבוצעו במהלך המופע, אישית אני ציפיתי לשפריריות ופיות שישתלשלו להן מהתקרה, זה לא קרה.

רצפת הבמה כוסתה בשטיח לבד אדום, האמת, לא עניין חדש אצל פורטיס, פעם זה היה אפור, כעת אדום, ניסיון להידבר עם האדום ששלט בבגדי המוזיקאים, דני עבר הדני בשמלת מיני אדומה חושפת רגליים ארוכות ונעלים צהובות בצידה האחד של הבמה מאחורי הקלידים, נעה איילי בבלייזר אדום וחולצת טריקו לבנה ומכנסיים אדומות ומעוצבות בצידה השני, נקודה אדומה נוספת על הבמה הייתה מכנסיו של פורטיס עצמו, אדום, כן, בקטע של בנים זה קצת ניינטיז הצבע הזה, אבל הבלייזר שהוא עטה על עצמו בכניסה לבמה פיצה על הכל, מאוייר בציור ידני המבקש לדבר עם עטיפת אלבומו החדש, הרבה צבעים פרחים ורישומי מכחול דקיקים של דמויות מסתוריות, מכסה על טי שירט שחורה קלאסית עימה הוא ישאר בהמשכו של המופע ויישר שורה עם שלושת הגברים, גיא, ג'ו ואיתן שהיו לבושים שחור, מדי קז'ואל של עובדי במה. אבל עד כאן הקטע הזה של שיק או שוק והתעסקות בענייני אופנה.

רמי ונעה, מדור פיות. צילום: יובל אראל

השינוי הבימתי, ההופעתי וההרכבי הורגש מיד, כאשר לראשונה בתל אביב (כי כבר נערכו כמה מופעים קאמריים של ההרכב בזיכרון יעקב…) פורטיס מגובה בשני קולות נשיים המרככים ומעטרים את גרונו הניחר והצרוד תמידית, האם יש כאן סוג של השלמה עם השעון הביולוגי שמתנקם בזמרים? מבחינת פורטיס הוא כבר שחרר בעבר הלא רחוק את האמירה כי אינו מעוניין להיראות פאתטי כזמר בקדמת הבמה. אין ספק כי השילוב הנשי בהרכב, הן מבחינת הויז'ואל והן מהבחינה הווקלית עושה רק טוב ומשבח את החבילה המוגשת לקהל, לעיניו ולאוזניו.

באופן אישי החזקתי מעמד עד השעה 23:00, שעה תמימה מתוך המופע שנמשך עוד מחצית השעה ונטשתי, מאוכזב מה בתוך תוכי על כי האלבום החדש לא קיבל יותר ביטוי במופע. ל949 הצופים הנותרים במועדון זה לא הפריע כלל, הם היו בתוך החגיגה של פורטיס על הבמה, לא ממש עניין אותם אלבום חדש או ישן, הם חיכו לקרחנה של הנעליים והמקרר שקיבלו את פניהם בכניסה. זה הגיע כמובן בהדרן, רגע לפני שחתם את המופע עם השיר "אין קץ לילדות" מתוך אלבום הפורטיסחרוף שלו "1900?". אני כבר הייתי בדרך הביתה.

 וידאו – נעליים, באדיבות תומר גילת

 

 

תגים
הצג עוד

יובל אראל

הייתי שם – כשכיכר מסריק הייתה מרכז חנויות התקליטים בתל אביב, אז כשנדלק הניצוץ שהפעיל את פורטיס לראשונה, שנות השבעים, מועדון הרוק הישראלי בבית לסין והשאר היסטוריה, הייתי שם – כשלהקות האריות, העכבישים ושאר פליטי שנות השישים הרקידו את בני הנוער במרכז ביכורי העתים, אז קראו לזה לתקלט, היום קוראים לזה די ג'י… הייתי שם -כשז'אן ז'אק גולדברג המנוח פקח עיניים לרווחה במופע ההשקה של הקליק בתיאטרון המדרגות ברחוב דיזנגוף בשנות השמונים, הייתי שם – בכל מופעי רוק האצטדיונים שגדשו את פארק הירקון.

לקריאה נוספת

מרגישים צורך לומר משהו בעקבות הקריאה? השאירו תגובה

גם זה מעניין

Close
Back to top button
Close