ארבעה חודשים בלבד חלפו מאז שהזמרת אודיה הוציאה את האלבום המלא ״השם יעזור״. כעת היא חוזרת עם ״השם עזר״, אי־פי הכולל חמישה שירים חדשים. המעבר בין השמות נראה תחילה כמו הברקה שיווקית משעשעת. אחרי ההאזנה מתברר שמסתתרת בו תנועה נפשית שלמה.
באלבום הקודם אודיה ביקשה עזרה והאמינה שהיא עוד תגיע. היא שרה על אהבות כואבות, טיפול, בדידות וחיפוש אחר נקודת אחיזה. באי־פי החדש היא כבר מביטה לאחור ומכירה בעזרה שקיבלה. אולם היא אינה שומרת את הכוח הזה רק לעצמה.
״השם עזר״ מפנה את המבט לעבר נשים נוספות. אחת לכודה בזוגיות אלימה ואינה מצליחה לעזוב. אחרת מסרבת להישאר הפאפית של גבר חסר החלטיות. אישה נוספת מתאהבת מחדש בעצמה, והאחרונה כבר רצה לעבר החופש. בתוך המסלול הנשי הזה נמצאת גם האמונה של אודיה. היא אינה מגיעה עם תלבושת אחידה או רשימת איסורים. זאת אמונה צעירה, חופשית, ארצית ולעיתים גם מבולבלת. אודיה מתפללת, מקללת, מתאהבת, נופלת ואז חוזרת לדבר עם אבא.
פעם השם יעזור, עכשיו השם כבר עזר
האלבום ״השם יעזור״ יצא בחודש מאי וכלל עשרה שירים. אודיה אספה בו מערכות יחסים פצועות, לילות לבנים ושיחות עם אלוהים. היא חיפשה ביטחון אצל גברים, אך שוב גילתה שהם אינם מסוגלים להעניקו.
בשיר הנושא היא סיפרה על טיפול, בכי וגעגוע צורב לאבא. היא חזרה לשמוע שיעורי אמונה בארבע לפנות בוקר. בין הכאב לבין התפילה, היא ניסתה לשוב אל עצמה.
המילה ״יעזור״ הציבה את הישועה בעתיד. זאת הייתה הבטחה שאודיה ביקשה להאמין בה. החיים עדיין כאבו, אך היא סמכה על מישהו שנמצא מעליהם.
שירים נוספים הרחיבו את אותה תמונה. ״לא תיקח לי את האושר״ הציג מילים שהפכו למסמרים. ״דיזינגוף 99״ תיאר אהבה ממכרת, מסוכנת וכמעט הרסנית. ב״חוזרים״ היא שבה לגבר שאינו מסוגל להעניק ביטחון.
אפילו ״בוקר טוב אהבה שלי״ החזיק פחד בתוך רגעי האהבה. אודיה ביקשה אמת, נאמנות וזמן, אך לא הרגישה בטוחה. האהבה נראתה שם כמו בית שאפשר עדיין לאבד.
כעת היא מעבירה את העזרה מזמן עתיד לזמן עבר. ״השם עזר״ אינו אומר שהכול כבר הסתדר. הוא אומר שאודיה מזהה את הכוחות שאפשרו לה להמשיך. השינוי ניכר גם במקומו של הכאב. באלבום הקודם הוא שימש בעיקר חומר לווידוי אישי. הפעם הוא הופך לאזהרה, לקריאה לפעולה ולמספר טלפון שעשוי להציל חיים.
דילן עדיין מפחדת לחזור הביתה
השיר הפותח, ״דילן 3898*״, הוא החשוב ביותר באי־פי. אודיה, אבי אוחיון ומתן דרור כתבו והלחינו אותו. דרור גם עיבד והפיק את המעטפת המוזיקלית. דילן חיה בתוך מערכת יחסים אלימה ומבודדת. הסימנים כבר מופיעים על פניה ועל ידיה. היא מפחדת כאשר בן זוגה נמצא בבית, אך ממשיכה לבשל עבורו.
היא אינה שואלת היכן הוא, מפני שהיא מכירה את המחיר. דילן כבר התרחקה מהוריה ואינה זוכרת כיצד נראים חבריה. הבית הפך למלכודת, והפחד מנהל את השגרה. אודיה נוגעת כאן במנגנון המטעה ביותר של מעגל האלימות. לצד הסטירות מופיעים גם חיבוקים בלילה. רגעי הקרבה מאפשרים לדילן לקוות שהפעם משהו באמת השתנה.
גם הסביבה אינה מספקת לה מפלט. במקום לזהות את הסכנה, אנשים מטילים עליה אשמה. אולי קנו לו משהו, אולי קנאו בה ואולי הכול נמצא בדמיונה. השיר מסרב לקבל את ההסברים האלה. אודיה מבינה מדוע דילן משקרת לעצמה, אבל אינה משתפת פעולה. לקראת הסיום היא מפסיקה לרמוז ודורשת ממנה לעזוב.
המספר 3898* מוביל לקו החם של פורום מיכל סלה. שילובו בשם השיר הופך את היצירה גם להפניה מעשית. אישה שתזהה את עצמה במילים תדע לאן לפנות.
מאז ״השם יעזור״ אודיה שינתה את כיוון המבט. היא כבר אינה נאבקת רק על אושרה הפרטי. כעת היא פונה אל דילן ומזכירה לה שמגיעים לה חיים ללא פחד. שום מראית עין משפחתית אינה מצדיקה אלימות, בידוד והשפלה. גם חיבוק לילי אינו מוחק את הסטירה שקדמה לו. אהבה אמיתית אינה כולאת אישה בביתה ואינה גוזלת ממנה ביטחון.
הפאפית התעוררה והיא אינה מבקשת רשות
אחרי הכובד של דילן מגיע ״פאפית״ ומשנה את האווירה לחלוטין. אודיה כבר חשפה קטע ממנו בהופעתה בהיכל מנורה. הקהל הכיר את המילים עוד לפני ההשקה הרשמית. עמית מרדכי ועידו נצר כתבו והלחינו אותו עם אודיה. אנשי Triangle גם עיבדו והפיקו את השיר. התוצאה בנויה היטב עבור רחבות, טיקטוק וציטוטים ויראליים.
אודיה מערבבת ספרדית, אנגלית וסלנג ישראלי ללא טיפת התנצלות. היא משחקת, מתגרה ומפרקת את הדמות התמימה. השפה הפרועה הופכת לחלק מהעצמאות שהיא דורשת. ״פאפית הייתי פעם״ הוא המשפט שמחזיק את השיר. פעם היא המתינה לגבר שלא ידע מה הוא רוצה. עכשיו היא מסרבת להמשיך לשמש אפשרות זמינה.
הגבר בשיר טס, חיפש ריגושים וחזר כאשר התחשק לו. אודיה כבר אינה מתרשמת מהסיפור שהוא מוכר. היא מזהה את המשחק ומסמנת לו את היציאה. גם כאן עולה שאלת הזכות הנשית לבחור. אודיה אינה מבקשת רשות לדבר, להתלבש או להתנהג בדרכה. היא גם אינה מתחייבת לשמש דוגמה חינוכית נוחה למבוגרים.
לקראת הסיום היא צוחקת על המבקרים המאשימים אותה בהרס הדור. לטענתה, היא בכלל ילדה טובה המאזינה למוצרט בלילות. הבדיחה עובדת משום שאודיה מכירה היטב את הדיון המתנהל סביבה.
הקליפ שביים עומר אלוני הופך את ההתרסה לחגיגה צבעונית ומוגזמת. חברת Tiara Films הפיקה אותו, ובן פלד אחראי לצילום. ירדן לוי ערך את גרסת האופליין, ורועי קייזרמן טיפל בצבע.
גם אמני בינה מלאכותית השתתפו ביצירת המעטפת. תומר נקש שימש כמפקח האפקטים, ורון שלו הוביל את עבודת ה־AI. הקליפ ממשיך את ההומור, הצבע והקצב של השיר.
״פאפית״ אינו רק קטע קליל בין שני שירים כבדים. הוא מציג אישה שלוקחת בחזרה את השליטה בדמותה. היא קובעת כיצד תיראה, כיצד תדבר ומי לא ינהל אותה.
אמונה שאינה מגיעה עם תלבושת אחידה
כבר באלבום הבכורה ״אור״ פגשנו את השפה האמונית של אודיה. היא דיברה אז על שיחות עם השם ועל הזכות ליצור. את דבריה חתמה ב״בשם השם נעשה ונצליח״.
האמונה המשיכה להופיע בשירים ובדברים שאודיה אומרת בין השירים. היא אינה קישוט שהוצמד לקריירה בשלב מאוחר. מדובר בחוט העובר ביצירתה מראשית הדרך. גם ב״שיר לממ״ד״ פגשנו את החיבור הזה. אודיה שילבה חרדה, תרבות, אהבה ואמונה בתוך זרם תודעה צעיר. היא לא הפרידה בין חנן בן ארי לבין עומר אדם.
עם זאת, אודיה אינה נראית כדימוי המקובל של שומרת מצוות. היא מתלבשת ככוכבת פופ וחיה בתוך תרבות עכשווית. השירים שלה עוסקים גם במשיכה, מסיבות, אלכוהול ומערכות יחסים. רגע אחד היא משתמשת בסלנג בוטה ומנפנפת גבר החוצה. ברגע הבא היא פונה אל אבא שבשמים. מבחינתה, שני הקולות אינם מבטלים זה את זה.
ב״ואני בחסדך בטחתי״ החיבור הזה הופך למרכז השיר. אודיה חוזרת לשתף פעולה עם בן צור. השניים נעים בין פסוק מתהילים לבין וידוי אישי ועכשווי. אודיה מבקשת לחזור הביתה, אך מודה שהיא שוב מתרחקת. לדבריה, רק באלול היא נזכרת להיות בן אדם. במשפט הזה נמצאים וידוי, הומור וגם ביקורת עצמית.
היא אינה מציגה עצמה כצדיקה מושלמת. היא מודה שאין לה עדיין יישוב דעת. אודיה מתגעגעת ליראת שמים, אך ממשיכה לחיות בתוך העולם.
גם ״דור המבול״ אינו מתואר אצלה מבחוץ. אודיה כוללת בתוכו גם את עצמה. היא אינה שופטת דור מקולקל מעמדה צדקנית ומוגנת. אחד המשפטים החכמים מחבר את עץ הדעת עם עולם הטיפול. התנ״ך והפסיכולוג נפגשים שם בלי לבקש רשות. זה אולי התיאור המדויק ביותר לאמוניות שאודיה מייצגת.
כאשר המלך נמצא בשדה, היא אינה מסתפקת ביציאה לקראתו. היא לוקחת מעדר ומתחילה לחפור בתוך הלב. הקדושה מקבלת כאן שפה ארצית, צעירה ואפילו משעשעת. מאור שושן הפיק את המפגש הזה בין ישן לחדש. גיטרות, פסנתר ותכנותים פוגשים עוד, חלילים וקמנצ׳ה. המעטפת מעניקה לתפילה צליל ישראלי עכשווי.
אודיה נכנסת אל השטח שבין המחנות
בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת בישראל אמוניות מסוג חדש. היא צומחת בין החרדיות הקיצונית לבין החילוניות הפרוגרסיבית. אודיה אינה היחידה בתהליך הזה, אך היא ניצבת בין מוביליו. מצד אחד עומדים קולות דתיים המבקשים להכתיב נראות והתנהגות. הדרישה מגיעה מחוגים מזרחיים ואשכנזיים כאחד. מבחינתם, אמונה חייבת להתבטא גם במעטפת החיצונית.
מהצד האחר ניצבת חילוניות המבקשת להרחיק אמונה מהמרחב התרבותי. לעיתים היא מתייחסת לכל ביטוי דתי בחשדנות. גם שם מחכים מהצעירה לבחור מחנה ברור.
אודיה מסרבת לקבל את כללי המשחק של שני הצדדים. היא אינה מצניעה את עצמה כדי להוכיח אמונה. היא גם אינה מסתירה את אלוהים כדי להישמע מתקדמת. מבחינתה, אפשר לשיר תהילים ולעלות לבמה בלבוש נועז. אפשר לדבר על תשובה ולכתוב את ״פאפית״. אפשר לבקר במסיבה ועדיין לחפש את המלך בשדה.
זאת אינה סתירה, אלא דרך החיים שלה. האמונה נמצאת בשיחה הפנימית ולא רק בכללי הנראות. היא חיה לצד אהבה, תשוקה, טיפול, נפילות ושאלות. צעירים רבים אינם רוצים עוד לבחור בין יהדות לחיים מודרניים. הם מחפשים אמונה שאינה דורשת מהם למחוק את עצמם. אודיה מעניקה לחיפוש הזה שפה, פזמון ודמות להזדהות עמה.
אפשר לקרוא לזה מסורתיות חדשה או אמונה ללא מדים. אפשר גם לקרוא לזה יהדות ישראלית צעירה. אודיה פשוט קוראת לזה החיים שלה. היא אינה רבנית ואינה מתיימרת להיות כזאת. היא יוצרת שירים וחושפת בהם את הסתירות שלה. לפעמים היא מתפללת, לפעמים מתריסה ולפעמים מבקשת סליחה.
ובכן, טאטע, נראה שהילדים עדיין מחפשים אותך. הם פשוט מגיעים הפעם עם ביט, טיקטוק ותלבושת במה.
עכשיו היא נמשכת לעצמה
״נמשכת לעצמי״ לוקח משפט פרובוקטיבי והופך אותו להצהרת עצמאות. אודיה מסיטה את המבט מהגבר שפגע בה. כעת היא בוחנת מחדש את מערכת היחסים שלה עם עצמה.
ההצהרה שאינה נמשכת לבנים או לבנות תופסת מיד את האוזן. אולם השורה הבאה מסבירה את הרעיון האמיתי. היא נמשכת קודם כול לעצמה. השיר אינו מציע הגדרת נטייה מינית חדשה. הוא מתאר החלמה אחרי מערכת יחסים הרסנית. הגבר אכזב אותה, אך אילץ אותה להחזיר לעצמה את הערך.
אודיה אינה מחפשת מיד בן זוג חדש שירפא את הפצע. היא גם אינה זקוקה לתחרות עם נשים אחרות. הפעם היא מעניקה לעצמה את המקום שמסרה לאחר. המשפט על הטבעת מסכם היטב את השינוי. הטבעת אינה מגיעה מגבר הנדרש לבחור בה. האישה מעניקה לעצמה את המחויבות שחיפשה ממנו.
זהו גם שינוי לעומת ״עשר רמות מעליו״. שם נבנה הביטחון באמצעות השוואה לאישה אחרת. כאן אודיה כבר אינה זקוקה להשוואה.
אודיה כתבה והלחינה את השיר עם טל קסטיאל וגיל ויין. עמית מרדכי ועידו נצר הצטרפו ליצירה. השניים גם עיבדו והפיקו את השיר.
רוצי ילדה, השמש כבר עולה
״רוצי ילדה״ חותם את האי־פי ומשלים את המסלול הנשי. אורי בן ארי כתב את המילים. בן ארי ושחף בן מאיר הלחינו, ואריאל טוכמן הפיק. השיר פונה לאישה שכבר עייפה ממלחמות פנימיות. במשך שנים היא חיה ללא שלום. ליבה וראשה משכו אותה לכיוונים מנוגדים.
הקול בשיר אינו מבקש ממנה להמתין לנס. הוא מזכיר לה את הכוחות שכבר קיימים בה. איש אינו צריך להעניק לה את הזכות לצאת לחופשי. אודיה דורשת ממנה לקום, לצאת ולרוץ. גם אם הלב יישבר בדרך, האור נמצא לפניה. החופש שווה את הכאב הכרוך בפרידה.
אחרי ״דילן 3898*״, הקריאה מקבלת משמעות חזקה במיוחד. האי־פי מתחיל באישה שאינה מצליחה לעזוב. הוא מסתיים בילדה שכבר רצה אל השמש.
אפשר גם לשמוע את אודיה מדברת כאן אל עצמה. היא פונה לילדה שנשרפה על הנדנדה באלבום הקודם. הפעם היא אינה מחכה שאלוהים יעשה הכול לבדו.
השם עזר, עכשיו תורך
חמשת השירים אינם מספרים על אותה אישה. למרות זאת, הם מתחברים למסלול נשי ברור. הוא מתחיל בשתיקה ומסתיים בתנועה אל החופש. דילן עדיין לכודה בתוך האלימות. הפאפית כבר מסרבת שינהלו אותה. האישה הבאה בוחרת בעצמה, והילדה האחרונה מתחילה לרוץ.
בתוך המסלול נמצאת גם הזכות להאמין בדרכך. אודיה אינה מקבלת הוראות משומרי סף דתיים או חילוניים. היא מחברת אמונה, חופש ונשיות לזהות אחת. אין כאן משנה פמיניסטית סדורה או אוסף סיסמאות מוכנות. המסרים עולים מתוך הסיפורים והבחירות. הזכות לביטחון נמצאת אצל דילן, והזכות לסרב נמצאת אצל הפאפית.
כי הזכות לזהות אישית נמצאת בתפילה, והזכות לאהוב את עצמך מובילה אל החופש. יחד הן מציבות את האישה במרכז חייה.
״השם יעזור״ עסק בעיקר בפצעים האישיים של אודיה. ״השם עזר״ הופך את הפצעים לשיחה עם נשים אחרות. זאת אולי ההתפתחות הבוגרת ביותר ביצירתה. אלוהים יכול לעזור, אבל אודיה אינה משאירה לו את כל העבודה. האישה חייבת לזהות את הדלת ולפתוח אותה. אחר כך היא צריכה לבחור בעצמה ולצאת. אולי משום כך ״רוצי ילדה״ מסיים את האי־פי. התפילה כבר נאמרה והעזרה כבר הגיעה. כעת נותר לקום ולרוץ.
טאטע אולי נמצא שם למעלה. המעדר, הטלפון ומפתח הדלת נמצאים בידיים שלה.
