ארמון התלוי מחוץ לזמן

מופע השקת אלבום הבכורה של תזמורת ארמון בזמן במועדון בארבי, אורחים – אסף אמדורסקי ואוהד פישוף , מוצ"ש 28.10.2017. אחרי מספר מפגשים של הבלוג עם התזמורת הוחלט על שליחתו של מבקר הבית אדר אבישר בעצמו כדי לתהות על קנקנה, התוצאות יהיו נתונות לויכוח. צילום + וידאו : לאה אבישר.

ארמון בבארבי. צילום: לאה אבישר

הקדמת הבלוג – את המפגש הראשון שלי עם התזמורת חוויתי בגן גפנים ועצי יער לצידו של בית משכן לאמנויות בעין כרם שבירושלים, התזמורת, או לפחות חלק מנגניה ניצבו בחצי גורן וביצעו מקטעים מהיצירות לטובת אנשי התקשורת שהגיעו כדי ללמוד על ההיצע שפסטיבל ישראל בשנתו ה- 55, עומד להגיש לקהל רוכשי הכרטיסים, הייתה בחבורה הזו מידה מסוימת של אוונגרדיות, קבוצה של 24 נגנים ומחשב נייד אחד שיצירתם הקרויה "השבת"  נכתבה בידי שלו נאמן והמנצח מתן דסקל, בהשראת "ספר השבת" המכונן של הרב אברהם יהושוע השל. יצירה שלדבריהם נעה בין עומס להפוגה ומתארת מהלך של שבוע שלם, מעין חיבור בין צליל ניסיוני בן ימינו ליסודות של תזמור קלאסי.

ימים ספורים לאחר אותה חוויה של רגע בגן הירושלמי, פגישה נוספת, הפעם מעל הבמה הגדולה של היכל התרבות בתל אביב, ערב "פצ'ה קוצ'ה", התזמורת נוטלת חלק באירוע וזוכה לבצע בנוסף לקטע הבסיסי כשאר המשתתפים המקבלים 6 דקות ו-40 שניות כל אחד כדי להביע את עצמו על הבמה, להגיש הדרן לאירוע ולבצע קטע נוסף אליו מצטרף גם ג'וזף ליהמן, סולנה של להקת אומללה המנוחה מירושלים, אינדי וקלאסי יחדיו. בכלל כל הפצ'ה קוצ'ה הזו היא בליל של מוזריות המאתגרת את הצופה מידי שנה.

ואז, ממש לפני שנה, בשלהי הקיץ בואכה הסתיו, הזדמנות נוספת לחוות מופע של התזמורת, הפעם המופע מתקיים בחצר בית רומנו במסגרת אירועי התדר, התזמורת הקאמרית של תל אביב (תזמורת מאוד מאוד משובחת), מארחת בסופשבוע אחד שורת הרכבים שונים, בערב השני הם מארחים את  חברי תזמורת ארמון בזמן.

ובזאת לא תמה סדרת המפגשים, לפני מספר שבועות, בטבורה של מצודת מגדל דוד בירושלים העתיקה מתקיים פסטיבל למוזיקה מקודשת, הפעם תזמורת ארמון בזמן מלווה את טרילוק גורטו, אמן כלי הקשה מהודו, הגדרתי את המופע כסוג של המחזת סצנה מ"ספר הג'ונגל", באחד המשפטים בהם תיארתי את המופע כתבתי את המילים הבאות – "בגדול ובכלליות אומר כי מדובר באסופת נגנים צעירים, מוכשרים, ששים לצאת מהמסגרת ולא להתהלך בתלם ולהוביל את הידע המוזיקלי שלהם בניצוחו של גאון בלתי ניתן לשליטה בשם מתן דסקל, המנצח המרחף".

ואז יצא לאור אלבום הבכורה של התזמורת, שאת מימונו הם גייסו באמצעות פרויקט הדסטראט,  הכולל 19 רצועות המבקשות לצרוב באחת את כל אותם חלקים שנוצרו בהשפעת אותו "ספר השבת" לכדי שבוע שלם, לאוזן האדם הממוצע ההאזנה וההקשבה לא קלות, נותנת תחושה של אוונגארד המתהווה.

 

כעת הגיעה ההחלטה לשלוח למופע השקת האלבום את מבקר הבית, אדר אבישר, מוזיקאי וותיק ומנוסה שכבר יצר כמה יצירות בתחום הפרוגרסיב, ניגן עם כמה מהשמות החשובים בתחום המוזיקה בת זמננו עוד בימים שכולנו היינו מנסים להתאמן בחלילית בבית הספר היסודי ובכלל, אדר נשלח כדי לבצע ניתוח לב פתוח לתעלומת עמידתו של הארמון בזמן.

הוא חזר עם דו"ח מפורט, בתמציתו לא מבשר טובות, קריאה או קריעה. להלן ביקורתו של אדר אבישר.

מצגת זאת דורשת JavaScript.

אדר אבישר – תזמורת ארמון בזמן

השם אולי מרמז יותר מכל על התחושות שליוו אותי במופע שלהם אמש במועדון הברבי…. אם כי הייתי משנה את השם לארמון בזמן שנות ה -60 כשאנדי וורהול היה עדין בחיים.

אפתח ואומר שדווקא החששות שלי מפני העובדה שמכניסים נגנים קלאסיים וביניהם נבלנית ונגני כלי נשיפה למועדון הבארבי, התבדו, ושוב הוכח שהמקום מתאים יותר מכל להופעות אקוסטיות ולהופעות בעלות ווליום נמוך !!!! או אז פשוט תענוג להקשיב לאקוסטיקה.. ברגע שהדציבלים עולים העסק הופך לכמעט בלתי אפשרי כשנוצר בעצם קיר של סאונד שמקשה על ההאזנה.

גם הקונספט של פינוי רחבת הקהל לטובת הנגנים הקלאסיים והמנצח הוכח כמעניין ונעים ויזואלית.

אך דווקא האקוסטיקה המצוינת הבליטה את העובדה שרבים מהנגנים פשוט לא טרחו לכוון את כלי הנגינה שלהם, עובדה שאולי אמורה להפריע כשמנוגנת מוסיקה אוונגרדית, אבל כאשר מרבית ה"יצירה" מנוגנת ומבוססת על תו אחד, יש משמעות רבה שכלי המיתר יהיו מסונכרנים בניהם שלא לדבר על כלי הנשיפה.

וכשכל אלה עטופים בגלימה עבה של יומרנות חסרת עומק וטקסטים בנוסח "דבורים, הולך לאחור, שמיים, מכונית נוסעת, בריכת שחיה" (לא ציטוט מדויק – אבל תאמינו לי שזה לא משנה כי כל משפט או מילה שתגידו יתאימו לקונספט) מוקראים בפאתוס על ידי אוהד פישוף, הדבר הופך לאיך נאמר? משעמם ? מגוחך ?

גם בתחום המוסיקלי, מנסים חברי האנסמבל לייצג חדשנות כשבין התפקידים שמיועדים לנגנים מופיע גם התפקיד של "מחיאת כף", או "המהום הברות בקצב ארבעה רבעים". אבל, ניסיונות כאלה כבר נוסו בשנות ה -60, שלא לדבר על יצירות של שטוקהאוזן ודומיו.

אין לי דבר נגד מוסיקה אוונגארדית, אין לי דבר נגד דיסהרמוניות או נגינה מתמשכת של תו אחד, אבל יש לי הרבה נגד חוסר פרופורציות אווירתיות שמנסות לתת תחושה של "משהו חדש".

אני בטוח שיהיו רבים שיחלקו על דעתי, אבל מבחינה מוסיקלית אין במה שהושמע אתמול במועדון הבארבי דבר או חצי דבר מהגדרה של "חדשנות" והמופע כולו נראה כמו הצגה של גרמופון גרונדינג בעידן של מוסיקה דיגיטאלית וטלוויזיות 4K.

לרוע מזלם של חברי התזמורת, נכחתי בזמן האחרון במופע של תזמורת "קלאסית אחרת", תזמורת המהפכה ואכן, מדובר במהפכה אמיתית, היצירה של החבורה הזו "לנוע בלי לזוז", היא יצירה שיכולה להיקרא פורצת דרך (ולפחות אצל חברי תזמורת המהפכה יש מן נוהג כזה לכוון את הכלים לפני הקונצרט).

גם הצירוף הבלתי אפשרי של אסף אמדורסקי עם המוסיקה של "נושאי המגבעת" היה לא יותר ממיותר ואולי הלם את התואר "ערב השקה" אך יתכן שדווקא שילוב שיר של אמדורסקי עם התזמורת הייתה מחזירה מעט שפיות לערב הארוך והבלתי נגמר הזה.

השיא של הערב הייתה הופעתה של רקדנית עם לבוש שכולו נורות מאירות שהשתלבו היטב עם התפאורה הכללית של הבארבי והנורות החשופות שנתלו בין הנגנים השונים.

אני גם לא יכול להימנע מההשוואה בין "המנצח" מתן דסקל שאחראי, כך אני למד, על כתיבת מרבית החומר, עם המנצח רועי אופנהיים וזוהר שרון, המוחות והכותבים הראשיים של "תזמורת המהפכה". בזמן שהראשון מנסה להיות פראנק זאפא כשהוא מנפנף בידיו באוויר כמוכה אפילפסיה ומנסה להפוך את פודיום המנצח למוקד המרכזי של תשומת הלב, בתזמורת המהפכה המוסיקה היא העיקר, תשומת הלב מופנית לנגנים המצוינים כדוגמת הצ'לנית יעל שפירא, החצוצרן איתמר בן יקיר והחלילנית הגר שחל.

למרות שהמקורות של שתי התזמורות הללו די דומים ומגיעים ממלחינים כוואגנר, שטוקהאוזן או אפילו שוסטקוביץ', בתזמורת ארמון בזמן נתקעו בשלב ניסיונות המעבדה מבלי שהצליחו להגיע להבשלה כלשהי, בזמן שתזמורת המהפכה יצרה לה מזמן קו חדשני, קוהרנטי ותואם את שנות ה 2000 ולא את שנות ה – 60 של המאה הקודמת.

הנחמה היחידה שמצאתי הייתה בנגינת גיטרה מעניינת של גיטריסט תזמורת ארמון בזמן, ושימוש מושכל של נגן כלי ההקשה שהכניס המון תוכן דווקא בקטעים המוסיקליים הרדודים של משיכת קשתות אין סופית על מיתר אחד.

אבל בסיומו של ערב, המוסיקה לא התפתחה לאף מקום, לא העניקה שום קאטרזיס אינטלקטואלי מעבר לדה ז'ה וו של "בסרט הזה כבר היינו מזמן, והזמן הזה כרגע הוא אנאכרוניסטי… "

הולך לאחור, דובים, אור ירוק, שמיים, תהום – הסוף.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s